מגזין שבועי באימייל
לקבלת האימייל השבועי שלנו – מבט אקטואלי על פרשת השבוע – באימייל (או להסרה מרשימת התפוצה) , מלאו את הטופס הבא:
"הבטחת הפרטיות שלנו:
לעולם לא נחשוף את כתובת הדואר האלקטרוני שלך בפני אף גורם, משום סיבה.
תוכל להסיר את שמך מרשימת התפוצה בכל עת שתרצה, ואנו נכבד את בקשתך מייד.
לעולם לא נשלח לך משהו מלבד האימייל שנרשמת אליו."
פרשת בראשית
הדת היהודית במהותה היא דת אופטימית ושמחה, מליאת אנרגיות חיוביות, בטחון ואמונה. קנייתם של תכונות אלו הם אף חלק מחובותיו הגדולים של היהודי.
אך למרות זאת, בד בבד, היא גם מדריכה את האדם שאל לו לחיות באופוריה ובאושר אין-סופי. עליו גם לדעת את רצינות חייו, וכן, גם את סופם. כך, כשהוא ידע שיום יבוא ורגליו של דור חדש ידרכו על אדמת כדור הארץ, הוא יתייחס כבר כעת ברצינות יתר לחייו ולסדר יומו והוא ימלא אותם בטוב ובקדושה כדי שדבר מה יישאר ממנו כאן בהיעדרותו.
המבט שנותן לנו פרשת השבוע מעמיק אמנם את התחושה ה'לא נעימה' הזו אך יחד עם זאת ממריץ לנו את מחזור הדם ואיתו את יכולות העשייה.
את מקום מגוריו של האדם הראשון קבע אלוקים במקום בו אין בעיות משכנתא וערך נדל"ן – בגן עדן. שם, במקום האגדי הזה, נתן לו אלוקים חופשיות תנועה מוחלטת לבד מאיסור אחד. מעץ התאנה הגדל בגן, אסר עליו אלוקים לאכול ואף איים עליו "כי ביום אכלך ממנו מות תמות".
בתלמוד, – יצירת ענק מהחשובים שבספרות היהודית – כשהוא מספר על שעות חייו הראשונות של האדם שנברא ביום השישי לבריאה, נאמר, שבשעה התשיעית של אותו היום נאסר על האדם לאכול מן העץ ובשעה העשירית כבר סרח ואכל. עונשו אם כן היה צריך להיות שביום שנברא ימות. אך בפועל זה לא היה כך.
מבט קל בספר בראשית יגלה לנו שחייו של אדם הראשון היו ארוכים. ומאוד. הוא חי תשע מאות שנה (!). לו היה חי בימינו היה עוד יכול לספר לנו על זוועותיו של מסע הצלב הראשון או על רגשותיו כששמע שקולומבוס גילה את אמריקה. כיצד יכול להיות אם כן, שהאדם, שהבטיח לו אלוקים שימות ביום בו יאכל מן העץ, חי זמן רב לאחר מכן ועוד תשע מאות ושלושים שנה?
בתחילה, כשיצר אלוקים את העולם, הועיד את האדם לחיות לנצח כפי שחיים כך השמש והירח. רק לאחר שאכל מעץ הדעת הגיע לעולם מושג ה'מוות'.
טבעו של דבר שעתיד להסתיים, שכבר מתחילתו הוא הולך ונחלש, עד שבסוף, שמגיע סוף זמנו, הוא כבר איננו. הוא אינו מסתיים בבת אחת וברגע אחד. קרן אור לדוגמא, המאירה למרחק של מאה מטר, אינה מסתיימת לפתע בסיום המרחק, אלא כבר בתחילה, ליד הפנס יוצר האור, האור הולך ונחלש.
כך הוא גם בחיי האדם. מהרגע שנולד תינוק, כיון שעתיד למות וזמנו מוגבל, הוא הולך ומתייבש, הולך וכלה. ובמילים אחרות ונועזות יותר – כבר מן הרגע שנולד האדם הוא מתחיל למות.
וזהו ההסבר למה שאמר אלוקים לאדם "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". קודם שאכל האדם מן העץ ולא היה מוות בעולם לא היה האדם הולך וכלה, אלא חייו היו חיים חזקים ואיתנים, ללא חולשה וללא שינויים. מאז שאכל האדם מעץ הדעת ונוצר היום האחרון לחייו, התחיל מיד, עוד באותו היום, הליך היחלשותו והתייבשות גופו כחלק בלתי נפרד ממותו הסופי כתוצאה מקללתו של אלוקים.
