Author Archive

קדיש יתום – סיפורו של ילד קטן

יום ראשון, יולי 18th, 2010

כפי שסופר לרחל יפה

א.

קדיש יתוםהשעה הייתה 5:30 אחר הצהריים של יום שני ובכיתה שלי שרר סוף-סוף שקט של שדה-קרב נטוש. על גופי החימום היו עדיין כפפות וגרביים בודדים – החורף השנה היה קר במיוחד. החדר היה מלוכלך בדפי עבודה שהומרו לאווירוני-נייר. הילדים לא הציגו לפניי אפילו 'כאילו' הם מתכוונים לקחת את דפי הבחינות הביתה. "הורינו לא יכולים לקרוא זאת בלאו הכי", אמרו לי בכנות, "ובלאו הכי לא איכפת להם כל כך בית הספר העברי"… וכך זה באמת, הרהרתי בעוגמה, מלחמה בת שעתיים מדי יום ביני – הראביי – לבין חמישה עשר ילדים חסרי סבלנות בני שתים עשרה שלא ראו כל תועלת בחומר שניסיתי ללמדם.

הם לא היו ילדים רעים. רק מעטים מהם היו חצופים או מרדנים, אך רובם ככולם היו אדישים. ללא התלהבות שירכו את דרכם לחדר הכיתה, כשהם משוחחים ביניהם אודות מתנות יקרות שקיבלו לחנוכה או ליום הולדת, אודות טיולי סקי, חופשות בפלורידה ועוד. הם ישבו לפניי ובתמימותם ובערותם דיברו אודות אכילת דבר-אחר, או משחק כדור-בסיס שהתקיים בשבת בבוקר (במרכז היהודי, כמובן) וסרטים בשבת אחר הצהריים. כשהפרעתי את שיחתם כדי להתחיל ב"מודה אני", תהיתי אם לא הרבה מדיי ארע כבר לילדים אלו מאז פקחו את עיניהם בבוקר לעולמו של הקב"ה ואם לא מאוחר כבר כדי להכיר במלך חי וקיים…

כפי שמורים נוהגים, שוחחתי אודות התיסכול שלי עם מיסטר גרובר, מורה בעל ותק של חמש עשרה שנה בבית הספר. "הרשה לי לייעץ לך" – אמר לי – "אל תדפוק את ראשך בקיר. פה זה לא ניו-יורק. אתה נמצא בעיר לואל שמשמעה לא א-ל, חבל לך על הזמן, האמן לי, ניסיתי במשך שנים… אמן אותם להצגה טובה לבר-מצווה, כי זה כל מה שאיכפת להם"…

כשחזרתי על תוכן שיחה זו באוזניה של רעייתי מרים, היא כעסה: "ייתכן שמר גרובר מריר ומיואש, אבל זה לא כך עבורנו. אנחנו שגדלנו ב-770 על יד הרבי, תחת השפעת האור הבהיר והחזק של אהבתו לכל יהודי, איך אנו יכולים להתייאש מיהודי, בפרט מילד יהודי?" ידעתי שהיא צודקת. הניצוץ מצוי שם וממתין. לו רק הייתי יודע כיצד להצית אותו, לפתוח את הלבבות והמוחות. לא ציפיתי לשינויים גדולים יותר, אך ביקשתי שה' יפקח את עיניי…

באותו רגע, כמו לפי סימן מוסכם, נפתחה הדלת. ישראל לוין עמד בפתח, אף ולחיים אדומים מקור, פתיתי שלג דבוקים לקווצת שערו. "אימא שלי עוד לא הגיעה לקחת אותי ואני קפוא. מותר לי להמתין בפנים?"

- "בוודאי. היכנס ותפשיר מעט".

אהבתי את ישראל, ילד רזה ומהיר תנועה, בעל עיניים אפורות גדולות וחיוך קונדסי. אביו היה מגיע לבית הכנסת מדי פעם ונהיינו מכרים. היה זה רופא ששערו מאפיר ומצב הלב שלו רעוע. הוא דיבר אודות ילדותו בבית שומר מצוות והביע תקווה שישראל בנו ידע קצת יותר 'אידישקייט' מאשר אחיו המבוגרים ממנו, שכדבריו "גדלים כמו גויים". כשהגיע לקחת את ישראל מהלימודים, נכנס בדרך כלל לזמן קצר לפטפט. ייתכן שבגלל הקשר שהדבר יצר בינינו, ישראל לא הפריע בשיעורים ולפעמים אפילו צעק לעבר חבריו, "תשתקו חבר'ה, הראביי ממתין"…

כעת התבונן ישראל מסביב לחדר ואמר באמפטיה, "וואו, החדר הזה מבולגן!". הוא זרק את מעיל הסקי שלו לפינה. "רוצה שאעזור לך לנקות?"

"בוודאי ישראל" – קינטרתי – "אתה יכול להתחיל במעיל הסקי שלך. וכדאי שתבדוק את הרדיאטור. אני חושב שמחצית מהכפפות שעליו שייכות לך".

ב.

"כבוד הרב, אני יכולה לשוחח אתך רגע ביחידות?" – שאלה המזכירה בטון שקט במיוחד שגרם לי לעזוב מיד את הכיתה ולהשתרך אחריה לחדר המזכירות כשליבי פועם בחוזקה. משהו קרה למרים? – תהיתי. לתינוק? – היה לו חום גבוה בלילה. אמנם קרתה טרגדיה, נודע לי, אך לא אצלי בבית. אימו של ישראל לא תגיע לאסוף אותו. המכונית שלה החליקה בשלג ונחבטה בעץ. היא נפטרה עוד לפני שהאמבולנס הגיע. היה עליי לקחת את ישראל הביתה ולספר לו רק שאימו לא יכולה להגיע. אביו יספר לו את החדשות אחר-כך, כאשר יגיע מבית הרפואה הביתה.

כל הדרך הביתה, בעודנו נוסעים דרך הרחובות המרהיבים מכוסי השלג של ניו-אינגלנד, ישראל המשיך לפטפט וללהג. הוא טען שההפסקות צריכות להיות ארוכות יותר והתפילה קצרה יותר, ושאחת לשבוע זה מספיק עבור בית ספר ליהדות – היברו סקול. אולי ישראל חשב שהסכמתי עם כל מה שהוא אמר משום שיכולתי רק לנוד בראשי בשתיקה, כשאני מאובן מעצם הידיעה של מה שצפוי לישראל כשיגיע הביתה.

הגענו אל הבית הלבן עם התריסים הירוקים. ללא מחשבה קפץ ישראל מהמכונית וקרא, "תודה הרב, נתראה ביום רביעי, אלא אם כן תהיה סופת שלג" והוא התכופף, הכין כדור שלג וזרק אותו בעליצות על השימשה האחורית של מכוניתי. התנועה חסרת הדאגות הזו נותרה עמי במשך הימים הבאים. זו הייתה התנועה האחרונה, ידעתי, שאראה אצל ישראל לפני שהילדות שלו נפגעה.

ג.

לאחר יומיים פסעתי במעלה השביל שנוקה משלג כדי לנחם את בני המשפחה. נאמר לי שהבית מלא אנשים, מלבד האורחים שהגיעו מערים אחרות. ובכל זאת נחרדתי לקבלת הפנים שכללה קטעי שיחה רמים, מוזיקה מתנגנת וצחוק שהחליפו את המקובל בבתי אבל: קולות נמוכים ודיבור מתון. בחדר האורחים הגישו נשים שתייה וכיבוד. לבסוף קלטתי במבטי את אביו של ישראל יושב על כיסא נמוך, פניו אפורות, לא מגולח. הוא נראה עשרים שנה מבוגר יותר ממה שזכרתי אותו, אך הוא דיבר אליי בכבוד.

"איזה 'שבעה' כבוד הרב, זה יותר נראה כמסיבת קוקטייל. אני חוזר ומבקש מהם ללכת הביתה, אבל אני מניח שהם אוהבים את המשקאות" – הוא הסיר את משקפיו ושפשף עיניים באיטיות – "שמע, הילדים נמצאים בחדר המשפחה למעלה, צופים בטלוויזיה. ישראל ישמח לראות אותך".

ישראל לא שמח לראות אותי. הוא נראה מבוייש. "היי ראביי, מה אתה עושה כאן? אתה לא צריך להיות עכשיו בבית הספר? או, עדיין לא שלוש?" בעצבנות מה הציע לי כוס סודה. הוא סרק במבטו את השולחן המלא בכיבוד. "אני מניח שאין כאן אוכל שאתה יכול להתכבד בו". פניו הוארו לפתע: "אני יודע, יש לנו צ'יפס כשר בבית, מהסוג שמגישים כשיש מסיבה בבית הספר". הוא דילג מעל אחיו, נעמד בפתח הדלת וקרא אל החלל, "אימא, יש לנו בבית…"

כל השיחות פסקו ושתיקה קפואה עמדה בחלל. המילים עמדו באוויר לרגע ואז חזרו השיחות כניסיון חיפוי לרחמים. אחיו של ישראל נעמד ועזב את החדר. לא יכולתי להביא את עצמי להסתכל על ישראל. לאבד אימא זה כבר גרוע מאוד, אך לא לזכור שהיא איננה, שהיא כבר לא פה ואף פעם לא תהיה פה לענות לך כשאתה קורא לה… כשלבסוף הבטתי לעברו הוא ישב בכיסאו מתבונן במבט עיוור במרקע הטלוויזיה. המבט התועה בעיניו היה נורא יותר מדמעות. פלא מועט הוא שהיה מבולבל. התבוננתי במדפים של חדר המשפחה. היה שם כל מכשיר, מתקן או משחק יקר. האם אי-פעם מנעו מישראל משהו שביקש? האם הוא הקריב אי-פעם משהו, אפילו חתיכת מסטיק, משום שזה לא היה כשר? או נמנע מללכת למשחק כדורגל משום שהתקיים בשבת? כיצד הוא מסוגל להבין, ילד זה שתמיד היה לו כל מה שמדינה עשירה זו מסוגלת להציע, שהוא לא יכול לקבל את האדם שהוא צריך יותר מכל?

ד.

נהיה מאוחר. בעוד חמש עשרה דקות אני צריך להיות בכיתה. קמתי, נגעתי בעדינות בכתפיו הרזות של ישראל. "אני צריך ללכת, ישראל". הוא נעמד בנימוס כדי ללוות אותי אל הדלת. במסדרון מלמלתי את המילים המסורתיות "המקום ינחם אתכם…" – הילד הביט לעברי בעיניים אפורות לא מבינות, והבנתי שלמילים אין כל משמעות עבורו. שמו של ה' שייך להיברו סקול, לבית הספר ליהדות. אך לגביו לא הייתה למילה זו שייכות לחייו בבית. ובקשר לפנייה אל אביו שבשמים לשם נחמה בשעה נצרכת זו, מהיכן היה ישראל יכול ללמוד את זה? הוא מעולם לא ראה את אימו מנגבת את דמעתה בעת הדלקת נרות שבת. הוא מעולם לא ראה את אביו בוכה בשקט אל תוך הטלית ביום כיפור. ואני, המורה שלו, ה"רבי" היחיד שהיה לו, שאמר לו שהוא חייב להתפלל במשך חמש עשרה דקות בכל יום, האם אני פעלתי יותר מזה? לא. הכרה זו מילאה אותי במרירות. התגאיתי שאני חסיד, אבל לימדתי רק בעזרת הראש, כשאת הלב אני חושש לפתוח אל הילדים. מילים שלא הגיעו היישר מליבי, אין פלא שלא חלחלו אל ליבות התלמידים.

ישראל עמד בסבלנות, ממתין שאלך. במקום ללכת התיישבתי על ספסל שניצב במסדרון "שב לרגע, ישראל".

"ישראל" – התחלתי – "האם אתה אומר קדיש עבור אימך?"

הוא נראה מפוחד. "קדיש? או, הם אמרו לנו להגיד משהו כשעמדנו על יד… כשעמדנו…"

"על יד הקבר?" האצתי בו בעדינות.

הילד הנהן, מבט מרוחק בעיניו, הוא ראה שוב את מה שרצה לשכוח.

"ועכשיו" – המשכתי – "בבוקר. מי אומר את הקדיש כשאנשים מגיעים לכאן להתפלל?"

"איני יודע" – ענה ישראל ומילותיו מעורפלות – "אולי דודי מפלורידה".

"ישראל" – הנחתי את זרועותי מסביבו ומשכתי אותו בעדינות קרוב אליי. גופו הקטן היה נוקשה, מתוח, אגרופו סגור, אבל הוא לא משך את עצמו ממני – "ישראל, עליך להגיד קדיש בשביל אמך. אתה והאחים שלך".

"למה?"

חיפשתי את המילים המתאימות כשניסיתי להסביר לו את משמעות הקדיש, לילד שאומר את הקדיש, לנשמת הנפטר, לעם ישראל. עיניו האפורות של הילד לא סרו ממני. ולפתע צץ במוחי רעיון.

"ישראל, אספר לך סיפור. זהו סיפור על ילד אחר שגם שמו היה ישראל".

סיפרתי לו על ילד קטן שישן על הרצפה בזמן אחר, בארץ אחרת. אימו, אלמנה ענייה שעבדה בבתי עשירים, הניעה את גופו קלות על מנת להעירו. יחד הם עוברים את הרחובות הריקים והמנומנמים אל בית הכנסת. לילד יש בגדים בלויים, נעליים קרועות. אין לו מאום, אך הוא עשיר באמונה ובאומץ. הזיכרון של אביו מלווה אותו תמיד, והוא יודע שה', אבי היתומים, שומר עליו. הילד מתחיל לחזור על הקדיש בקולו הילדותי. אימו, שבורה מעוני ומצער בוכה מדמעות של שמחה בעזרת הנשים ואלפי מלאכים, שביניהם נשמתו של אביו, מגיעים לשמוע את הקדיש שאומר הילד.

מאוחר יותר יתום זה מתייתם גם מאימו, והוא פוסע לבדו ללא מורא ביערות. הוא לא מפחד מאיש, רק מה'. ושם בלי הפרעות הוא שופך את ליבו אל מלך העולם.

"והילד הזה" – אני מסיים את הסיפור – "גדל להיות צדיק גדול, הבעל שם טוב, שאת שמו אתה נושא".

ה.

בדממה האזין ישראל לסיפור כשהוא מועך ומיישר את כוס הנייר שבידיו. לבסוף, עדיין בלי להסתכל אליי ובקול כה שקט שהיה עליי להתכופף אליו, שאל, "אם אני אומר את זה, את הקדיש, היא יכולה לשמוע?"

לאחר מספר דקות ישבנו אני וישראל כפופים מעבר לסידור שמצאנו בארון הספרים. ישראל חזר על המילים עד שהיה מרוצה שהוא מסוגל לקרוא אותן ללא שגיאה. סיכמנו שהוא יגיד את זה עם דודו במשך כל השבוע ולאחר מכן יבוא אל בית הכנסת בכל יום.

"זכור ישראל, אם אין מי שייקח אותך, צור עמי קשר. אני אבוא לקחת אותך". השארתי אותו מסתכל עליי דרך דלתות הזכוכית. איחרתי ביותר מחצי שעה לשיעור בהיברו סקול.

לא ראיתי שוב את ישראל בימי השבעה, אך הצער שלו גרם לו להיות "גיבור הכיתה" והילדים עידכנו אותי במה שקורה: הם ראו אותו במשחק הכדורסל במתנ"ס, הוא הגיע למסיבת יום ההולדת של דייויד, אביו היה מאושפז במשך יומיים אך הוא כבר בבית, ביום ראשון הבא הוא מתכונן ללכת לסקי ולא יחזור לבית הספר עד יום שלישי הבא.

"איזה חופשה" – נאנח בקינאה אחד הילדים – "טוב, כל אחד היה רוצה חופשה כזו, אם אימו נפטרה"…

"שה' ישמור" – הפסקתי אותו באנחה. היה לי ברור שקרובי משפחה וחברים מעסיקים את הילד ככל האפשר, כדי שלא יחשוב על צרות. אמירת קדיש בשש ושלושים בבוקר לא התאימה לסדר העניינים. הייתה לי מעט מאוד תקווה שאראה את הילד ביום שלישי בבית הכנסת שלנו בקצה העיר.

ו.

אך הנה, ביום שלישי מעונן ואפור, נראה לגמרי כלא שייך למקום בין היהודים הזקנים שהתאספו לתפילה במניין, עמד ישראל. ידיים בכיסים, הוא התבונן בשתיקה בשמות שעל גבי לוחות הנחושת שהוצמדו אל הקיר.

פניו הוארו כשראה אותי. "או, הנה אתה ראביי, לא חשבתי שתגיע".

"ואני לא חשבתי שאתה תגיע" – הודיתי. שנינו צחקנו.

"אבא שלי הביא אותי. היה עדיין חשוך לגמרי כשהתעוררתי ועדיין לא אכלתי ארוחת בוקר".

"זה היה שיגעון להעיר אותו מוקדם כל כך" – אביו של ישראל יישר את הכיפה על ראשו – "אך מה יכולתי לעשות. הילד רצה לבוא, לא אחיו, רק הקטן הזה".

ישראל החל להתפתל בחוסר נוחות מבושה בשל תשומת הלב שהוענקה לו, אך ברגע שהתפילה החלה הוא החל להתנודד וניסה להשיג את מהירות התפילה של המבוגרים. גם לי היה קשה להדביק את קצה המניין ולא הרגשתי שהגיע הזמן לומר קדיש, עד שהרגשתי את הלחץ של אצבעות הילד על זרועי.

הסטנדר היה גבוה מדי, וישראל אחז את הסידור בידיו. דממה עמדה בקבוצה הקטנה. קולו הגבוה של ישראל רעד קימעה, אך הוא החל – "יתגדל ויתקדש שמיא רבא". בסיום נחנקו מילותיו על ידי דמעותיו, אך אז הוא כבר לא היה היחיד שבכה.

"לגמרי לא רע עבור ילד בן אחת עשרה" – הרופא קינח בקול את אפו – "איני יודע אם אי-פעם אמרתי לך, אבל הסבא-רבא שלו היה רב מפורסם ברוסיה. תלמיד חכם".

יצאנו יחד אל אור היום. זה יהיה יום חורפי די נעים למרות הכל.

"ראביי" – ישראל דיבר אליי. פניו הקטנות חיוורות ופונות לעבר קרני השמש. קצות תלתליו מגיעים עד עיניו, אך עיניו האפורות מביטות היישר לעיניי, לא עוד אבודות ונבוכות – "אני אבוא בכל יום. אני אבוא במשך כל השנה".

ז.

אביו של ישראל לא הרגיש טוב. הוא נכנס ויצא מבית הרפואה במשך כל ימות החורף. "זה לא טוב, ראביי" – הוא הניח ידו על ליבו בכעס – "זה לא טוב שם. מה יהיה עם הקטן שלי, עם ישראל?"

בסוף הייתי אני עובר בכל יום על יד ביתו של ישראל בשברולט שלי, לוקח אותו מדי בוקר לבית הכנסת, נוהג ברחובות השקטים בעוד איילת השחר מאירה באיטיות את העולם. דיברנו. בתחילה שוחחנו סתם, אודות בית הספר, ספורט, מכוניות ובר-מצווה. ואז הגיעו השאלות, קודם בביישנות ולאחר מכן גועשות: "האם בן יכול להדליק נרות שבת? האם יש ברכה לאכילת צדפות? אפשר לעשות קידוש על בייגל? אם ה' אוהב את היהודים, למה הם סבלו כל כך? האם אפשר לרוץ לבית הכנסת כשזה מדי רחוק ללכת? אם אסור לגעת בכסף בשבת, האם מותר להגיד לחנווני להוציא את הכסף מהכיס שלי? מותר להגיד 'שמע' פעם נוספת אם מתעוררים בלילה עם חלום רע? ומה אם יש אדם טוב, באמת אדם טוב, אבל הוא לא מאמין בתורה?"

היו שאלות ששברו את ליבי. אחרות היו מצחיקות, אבל לא יכולתי לצחוק. איך אפשר לצחוק על צעדיו הראשונים של יהודי לקראת חיי יהדות?

אודות אימו הוא דיבר אתי רק פעם אחת.

"האם משיח באמת עומד לבוא?"

"הוא באמת מגיע, וממש מהר".

"האם זה נכון מה שאמרת שכל ה… שכל המתים יקומו לתחייה?"

"האם אני אשקר לך, ישראל?"

"לא, אני לא חושב ששיקרת לי. זה רק שהיא כה חסרה לי, אני מתגעגע כל כך."

ח.

החורף פינה את מקומו לאביב ולקיץ זהוב. לאנשים בלואל היה קשה להאמין שישראל עדיין אומר קדיש.

הילדים בבית הספר הזכירו זה לזה, "אל תיתנו לישראל סידור, הוא התפלל כבר עם הגברים". "עדיין?" – "עדיין".

אנשים רבים יכולים ללמוד ממנו – נדו זה לזה אנשי המניין. הם הרעיפו על ישראל דג מלוח ומציות. בקושי מנעתי מהם למזוג לו כוסית של קוניאק.

אני לא מבין את זה – מניד אביו את ראשו בתהייה – הוא מעולם לא התמיד במשהו לזמן ממושך כל כך. אפילו לא בארגון 'הצופים'. ואתה יודע משהו? – פניו החרושים והמרירים התרככו כמו תמיד כשדיבר אודות ילדו הצעיר "הוא מדליק נרות בכל יום שישי והוא עושה את זה בעצמו – הוא לוקח את החלה קטנה שאתה נותן לו, מכסה אותה ועושה קידוש" – קולו נחנק לפתע. באחד הימים העוזרת מגישה לו את ארוחתו, בשר של … הוא מניד בראשו ואומר: "אני לא אוכל את זה, זה לא כשר". ואז אני אומר לו, "ישראל, זה לא הגיוני. כל מה שיש לנו פה בבית הוא טרף, אצות הים, הבשר, הכלים". ואתה יודע מה הוא עונה לי? הוא אומר: "צריך להתחיל איפהשהו".

מר גרובר התחיל ללמד אותו שיעורים לקראת בר-מצווה "אחיו למדו אצלי חמש שנים. אפס. לגמרי שום דבר. הילד הזה רוצה ללמוד. סוף-סוף יש לי תלמיד ולא מכשיר הקלטה. זהו נס".

אך אני לא הייתי מופתע ואני חושב שאני יודע מתי הנס הזה התרחש. היה זה ביום שילד מפוחד ואבל האזין בקשב לסיפור אודות הבעל שם טוב, הצדיק שיודע לגלות את הניצוץ הטמון עמוק בנשמתו של כל יהודי.

מאת בית חב"ד רחובות

המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון….

יום שבת, דצמבר 19th, 2009

נוסח ניחום אבלים המקובל בעם ישראל "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד".

בניחום זה אנו מכנים את הקב"ה 'המקום', משמעות הדבר - הקב"ה נקרא 'המקום' כמוסבר בגמרא 'שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו'. העולם לא יכול 'להכיל' את הבורא, כביכול אין די מקום בעולם. לעומת זאת כמובן הקב"ה מקומו של עולם, ויש בו די לסבול את העולם ומלואו.

כשאנו אומרים 'המקום ינחם אתכם' לאבל, המשמעות היא שהקב"ה 'המקום' אשר ביכולתו למלאות כל חסרון אשר בעולם, הוא ישלים לך את האבידה.

*

מתוך מכתב ששלח הרבי זי"ע לאריאל שרון לאחר פטירת בנו בשנת תשכ"ח.

"… נקודת נחמה אפילו באסון גדול כהאמור, ועוד יותר מנקודה, מתבטאת בנוסח המסורתי והמקודש על ידי עשיריות דורות של תורה ומסורה של עמנו -

המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

אשר בהתבוננות ראשונה תמוה הקישור שבין שני הענינים. אלא שכאמור בזה הוא עיקר הנחמה בתוכנה הפנימי, אשר כמו שאבלות ציון וירושלים הרי משותפת היא לכל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם, אף כי נרגש הדבר יותר אצל היושב בירושלים ורואה כותל המערכבי ובית מקדשנו בחורבנו מאלו הנמצאים בריחוק מקום, אבל גם אצלם גדול הכאב והצער. וכן הוא גם באבל היחיד והמשפחה, אשר מהנחמה בזה היא שכל העם משתתף בצערו, שהרי בסגנון חכמינו ז"ל כל בני ישראל הם קומה אחת שלימה.

ועוד נקודה ועיקר, נחמה בכפליים, אשר כמו שבודאי ובודאי יבנה השם חרבות ציון וירושלים ויקבץ נדחי ישראל מכל קצוי תבל על ידי משיח צדקנו ויביאם ברנה לראות בשמחתה של ציון וירושלים, כך הוא ללא ספק בנוגע לאבל היחיד, אשר יקיים ה' דברו והקיצו ורננו שוכני עפר, ותגדל השמחה, שמחה אמיתית, בהפגשם כולם יחד בעת תחית המתים.

ובזה עוד נקודה שלישית, אשר כמו שבנוגע לציון וירושלים שלטה יד הרומים, וקודם לכן יד הבבלים, רק בבית המקדש הבנוי מעצים ואבנים כסף וזהב, אבל בית המקדש הפנימי שבלב כל אחד ואחת של ישראל אין יד האומות יכולה לשלוט בו ונצחי הוא, כך הוא גם בנוגע לאבל היחיד, אשר יד המות שולטת אך ורק בהגוף ועניניו, אבל הנשמה נצחית היא רק שעלתה לעולם האמת. שלכן כל פעולה טובה המכוונת על פי רצונו של נותן החיים, הוא השם יתברך, מוסיפה בתענוג הנשמה ובזכותה וטובתה…."

(אגרות קודש חכ"ה עמ' ד)

הלכות אבלות

יום רביעי, ספטמבר 16th, 2009

הלכות אבלות
אחר שנקבר המת מסתיימת "האנינות" ומתחילה "האבלות", וממועד זה מונים שבעה ושלושים וי"ב חודש.
אם הנפטר נקבר מיד אחר שקיעת החמה (עד שלוש עשרה וחצי דקות) אפשר עדיין להחשיב את אותו היום למניין אבלות.
לאחר זמן זה מתחילים מניין האבלות מהיום החדש.
אם קרוב משפחה של הנפטר לא נמצא בעיר במועד ההלוויה והקבורה, יש להתייעץ עם רב מתי עליו להתחיל באבלות.

על מי מתאבלים:
מתאבלים על ילד הורים, אח, אחות, בעל ורעיה, תינוק פחות משלושים יום שמת אין מתאבלים עליו.

מנהגי אבלות:
אלה הם הדברים שהאבל אסור בהם במשך שבעת ימי האבלות: מלאכה, רחיצה וסיכה, נעילת מנעלים, חיי אישות, תלמוד תורה, שאילת שלום, כיבוס בגדים ולבישתם, ישיבה על כיסא וספסל, תספורת וגילוח, יציאה מהבית, השתתפות בשמחות.

מלאכה:
אין לעשות מלאכה ולהתעסק בסחורה, חוץ ממלאכות הבית כגון אפיה ובישול, הדחת כלים ונקיון הבית.
כשיש לאבל חנות או עסק הם צריכים להיות סגורים כל השבעה, ואם יש לו שותף ועל ידי סגירת העסק יהיה לשותף הפסד, יש להתייעץ עם רב באלו אופנים אפשרי פתיחת עסק.

רחיצה וסיכה:
אין לרחוץ כל הגוף גם במים קרים, פניו ידיו ורגליו מותר במים קרים. לצורך רפואה בציווי הרופא, מותר להתרחץ במים חמים גם בחולה שאין בו סכנה. אשה שנזדמן זמן טבילה בימי אבלותה אסורה לטבול, אבל מותרת לרחוץ גם במים חמים במקומות הנחוצים כדי ללבוש לבנים לספירת שבעה נקיים.
אין לסוך גופו בשמן או במשחה לצורך תענוג, אבל כדי להעביר הזיעה או לצורך רפואה מותר.
אין לאשה להתאפר במשך כל השלושים , חוץ מאשה נשואה אחרי שבעה. לכלה במהלך החודש הראשון לנישואיה לבחורה העומדת בשידוכין מותר להתאפר גם בתוך השבעה.

נעילת מנעלים:
אין לנעול נעליים של עור, נעליים מגומי (נעלי טניס) או מבד אם אין בהם חלק מעור מותר.

חיי אישות:
האבל אסור במשך השבעה כולל שבת בחיי אישות, ויש להחמיר גם בשאר קירבות כגון חיבוק ונישוק ושינה במיטה אחת.  לאחר השבעה והאשה טהורה מותר תשמיש ויש מתירים ביום השביעי מאחר שמקצת היום ככולו.

לימוד תורה:
אין לקרוא בתורה, נ"ך משנה גמרא הלכות ואגדות במשך כל השבעה כולל שבת, חוץ מספר איוב איכה וכדומה. כמובן מותר ללמוד הלכות אבלות וספרי מוסר. תהילים אם רגיל לומר בכל יום מותר כשאומרו בדרך תפילה ובקשה.

שאילת שלום:
אין לומר שלום לשום אדם במשך השבעה, ואם אדם שאינו יודע שהוא אבל שאל בשלומו, בשלושת ימי האבלות הראשונים אין לענות לו, רק יודיע לו שאסור לו לענות. ואחר שלוש הימים מותר לענות.
מותר לאבל לאחל לחברו שאר ברכות כגון ברכת מזל טוב וכדומה, וכן מותר לאחרים לאחל לאבל, ומותרים להושיט יד כשמאחלים זה לזה.
אין לשלוח דורון לאבל במשך השלושים, ולאבל על הורים במשך כל שנת האבלות.
בפורים אין לשלוח לאבל משלוח מנות, אבל האבל צריך לשלוח אפילו בתוך השבעה.

כביסת הבגדים ולבישתם:
אין לאבל לכבס או לגהץ בגדים, וכן אין לאחרים לכבס ולגהץ את בגדיו גם אם אינו לובש אותם בתוך השבעה. אם מסר בגדיו למכבסה קודם שנעשה אבל, מותר להם לכבסם.
אין ללבוש בגדים מכובסים במשך השבעה גם אם כובסו קודם שנעשה אבל.
בני ביתו של האבל (שאינם אבלים) מותרים לכבס בגדיהם, וכן מותרים ללבוש בגדים מכובסים.

ישיבה במקום נמוך:
אין לשבת על גבי כסא וספסל, על כיסא נמוך משלושים ס"מ או על גבי כרים ומזרונים מותר.
האבל אינו חייב לשבת כל היום רק בשעה שנמצאים אצלו המנחמים, ובשאר היום אפשר לו לעמוד ולהסתובב בבית.

תספורת וגילוח:
אין לאבל להסתפר ולהתגלח במשך כל השלושים.
אין לקצוץ ציפורניו במספרים או במקצץ ציפורניים, בין ציפורני הידיים ובין הרגליים במשך השלושים, אבל לקצוץ בשיניו או בידיו מותר, ומותר גם להתחיל הקציצה בכלי ולגמור בידיו או בשיניו.

יציאה מהבית:
אין לאבל לצאת מביתו במשך השבעה גם לצורך מצווה, ואם אין אפשרות לסדר מניין בביתו בתפילות, יש להתיר ללכת לבית הכנסת ולהתפלל בציבור ולומר קדיש.
כשקשה לו לישון במקום שיושבים בו השבעה, מותר לו לצאת לביתו בלילה בשעה שבני אדם כבר אינם נמצאים ברחובות.

השתתפות בשמחות:
אין לאבל להשתתף בשמחות במשך השלושים, ולאבל על הורים במשך שנת האבלות ובברית מילה של בנו או בחופת ילדיו מותר להשתתף גם בתוך השבעה.
ישנם מקרים שאפשר להשתתף בשמחות במשך האבלות, ויש להתייעץ עם רב.

בית האבל

הדלקת נר:
נוהגים להדליק נר בבית האבל לעילוי נשמת הנפטר, הנר צריך להיות דלוק במשך כל השבעה גם בשבת וביום טוב.

כיסוי המראות:
נוהגים לכסות את המראות בבית האבל, ויש שמכסים גם תמונות אנשים.

לעמוד לכבוד אדם:
אין האבל צריך לעמוד אף בפני אדם חשוב אבל צריך לעמוד בפני ספר תורה.
כשהאבל עומד אסור לומר לו שב.

תפילות:
מצווה להתפלל במניין בבית שנפטר בו המת, וכשאין אפשרות להתפלל שם כגון אם נפטר בבית החולים, נוהגים להתפלל במקום שהאבלים יושבים בו שבעה.
האבל אינו מניח תפילין ביום הראשון לאבלות.
נוהגים שהאבל מתפלל לפני העמוד ואומר כל הקדישים במשך י"א חודש.
אין אומרים "תחנון" ולא "למנצח" בבית האבל, ויש שאין אומרים גם פסוק "ואני זאת בריתי", וכן הכהנים אינם נושאים שם כפיהם, ובראש חודש אין אומרים שם "הלל".
אחר תפילת שחרית וערבית (ויש אומרים אחרי מנחה) נוהגים לומר מזמור מ"ט שבתהילים, ובימים שאין אומרים בהם תחנון אומרים במקומו מזמור ט"ז.

לימוד משניות:
נוהגים ללמוד משניות במשך ימי השבעה בבית האבל לעילוי נשמת הנפטר, ויש שנוהגים ללמוד פרקי משניות המתחילות בשמו של הנפטר ולאחריו לומדים ארבע משניות שבפרק ז' ממסכת מקוואות שהם אותיות נ. ש. מ. ה., ואומרים תפילת "אנא" והאבל אומר קדיש דרבנן.

לקיחה מבית האבל:
יש נוהגים לא להוציא דברים מבית האבל כל השבעה, מפני רוח רעה השורה שם.

קריאת התורה:
מותר להביא ספר תורה לבית האבל כדי לשמוע קריאת התורה, ויש שמדקדקים שיקראו בו לפחות שלוש פעמים.
האבל אינו עולה לתורה גם כשהוא כהן או לוי, אבל מותר לו להוציא ולהכניס ספר תורה, וכן מותר לכבדו בהגבהה וגלילה, וכשמכבדים אותו בהגבהה מותר לו אחר כך לשבת על הכיסא עם הספר תורה.
אומרים "יהי רצון" אחר קריאת התורה.

ברכות שונות:
אין לאבל לקדש את הלבנה (ברכת הלבנה) אם ישאר זמן לקדש אחר ימי אבלו, ובאם לא ישאר מותר לו לצאת בחוץ ולקדש אבל לא יאמר "שלום עליכם".
האבל יכול לברך ברכת "הגומל", וכן מותר לו לברך ברכת "שהחיינו" על פרי חדש, וברכת "הטוב והמטיב".

יום השביעי לאבלות
ביום השביעי בבוקר אחר התפילה יושבים האבלים שעה קלה ומנחמים אותם, ולאחריו אומרים להם "קומו". מיד לאחריו מותר לאבלים לעשות אתכל הדברים שהיו אסורים להם במשך השבעה, מפני שמקצת היום ככולו, ומותר להם להחליף את הבגד שקרעו. יש אומרים שתשמיש המיטה מותר רק מהלילה.
מי שאין לו מנחמים וכן בשבת שאין באים לנחם, נפסקת האבלות בזמן שהדרך לצאת לבית הכנסת אחר התפילה.
נוהגים ביום השביעי לבקר בבית הקברות על הקבר, ואומרים פרקי תהילים ותפילת "אנא", ומזכירים נשמת הנפטר בתפילת "א-ל מלא רחמים" ואם יש מניין אומרים קדיש.
אם חל יום השביעי בשבת עולים לקבר ביום ראשון.

אבלות בשבת ובחג:

שבת שבתוך השבעה
השבת אינה מפסיקה את האבלות. אבל מונים את השבת למניין שבעה שהרי קצת דיני אבלות נוהגות ביום זה.
דיני אבלות שבפרהסיא (שבגלוי) אינם נוהגים בו, אבל דיני אבלות שבצנעא נוהגים גם בשבת.

ערב שבת:
שעה ורבע קודם שקיעת החמה בערב שבת, מותר לישב על כיסא וספסל ולנעול נעליים, ומותר לו לצחצח אותם לכבוד שבת.

בגדי שבת:
נוהגים ללבוש בגדי שבת, וכן מותר להחליף לבנים מכובסים וטוב שילבשם אחר תחילה, וכן מותר להציע מפות מכובסות על השולחנות.

דברים שבצנעא:
אבלות של דברים שבצנעא נוהגת גם בשבת, ולכן אסור גם בשבת ברחיצה ובתלמוד תורה ובחיי אישות.

התפילות:
מותר לאבל לצאת מביתו בשבת כדי ללכת לבית הכנסת.
אין האבל אומר "הודו" קודם מנחה, ובקבלת שבת אומר רק "מזמור שיר ליום השבת", וכן אינו אומר המשנה "במה מדליקים" אולם יש מקומות שנוהגים לומר הכל, ואינם משנים בשום דבר מבכל שבת.
אם מתפללים בבית האבל בשבת בשחרית אומרים "אב הרחמים", ובמנחה אין אומרים פסוק "ואני תפילתי" ואומרים "צדקתך צדק", ואין האבל אומר "ברכי נפשי" בימות החורף ולא "פרקי אבות" בקיץ.

קריאת התורה:
האבל לא קורא בתורה בשבת בה חלים עליו דיני אבלות. ואין האבל עולה לתורה אף אם הוא כהן או לוי, ואם אין שם כהן או לוי אחר, טוב שיצא מבית הכנסת בשעה שקוראים לעלות לכהן או ללוי. אבל מותר לכבד אותו בהוצאה והכנסה ובהגבהה וגלילה.
אחר קריאת התורה מזכירים נשמת הנפטר בתפילה "א-ל מלא רחמים", ואפילו בשבת שמברכים ברכת החודש שאין מזכירים אז שאר מתים.
מותר בשבת לחזור הפרשה "שניים מקרא ואחד תרגום" ואם יום השביעי לאבלותו הוא בשבת, ימתין מלחזור עד אחרי יציאתו מבית הכנסת קודם האכילה.
יש מתירים ללמוד גם פירוש רש"י למי שרגיל בכך כל שבת.

הסעודה:
אין האבל אומר "שלום עליכם" בסעודת לילי שבת, וכן במקומות שנהוג לברך הבנים בליל שבת אין לברכם בשבת זו.

מוצאי שבת:
אחר צאת השבת יאמר האבל "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם ומלכות, ואחר כך יחליף בגדיו לבגדי חול ויחלוץ מנעליו.
יש מקומות שנוהגים שאין אומרים בתפילת ערבית פסוק "ויהי נועם".
אחר התפילה אומרים מזמור ט"ז שבתהילים.

הבדלה:
אם האבל מבדיל אינו אומר הפסוקים "הנה א-ל ישועתי וכו' ", רק מתחיל מיד בברכות, והמנהג שמברך גם על בשמים.

הפסקת אבלות בחג
מי שנפטר לו קרובו ונקבר קודם החג ונהג קודם החג אבלות אפילו שעה קלה, החג מבטל ממנו דיני אבלות שבעה. חג נקרא לעניין זה, שלושה רגלים פסח, שבועות וסוכות, וכן ראש השנה ויום הכיפורים.

ערב החג:
מותר בערב החג אחר חצות לכבס בגדיו אבל לא ילבשהו רק בלילה, ויש נוהגים לכבס רק סמוך לערב.
רחיצה מותרת גם בחמים אחר תפילת מנחה סמוך לערב, וכן שאר מנהגי אבלות. בערב פסח מותר הכל מחצות היום דאז הוא כחג לכל דבר.
בערב יום כיפור מותר לרחוץ ולטבול סמוך לערב גם קודם תפילת מנחה, ומותר לו ללכת לבית הכנסת לתפילת מנחה, וכן מותר לו לאכול סעודת מפסקת על כיסא וספסל.

מניין השלושים: בפסח נחשבים ימי האבלות שקודם הפסח והפסח לארבע עשרה יום למניין השלושים, ואחר הפסח צריך להשלים רק שישה עשר יום לתשלום השלושים. וכן בשבועות צריך להשלים אחר החג רק ששה עשר יום. בסוכות נחשבים האבלות שלפניו וחג הסוכות ושמיני עצרת לעשרים ואחד יום ומשלים לאחר החג עוד שמונה ימים לתשלום השלושים. בראש השנה צריך לנהוג אבלות שלושים רק עד יום כיפור, ויום כיפור מבטל ממנו אבלות שלושים , וכן ביום כיפור נוהג אבלות שלושים עד חג הסוכות וחג הסוכות מבטל אבלות שלושים.

הפסקת אבלות שלושים: אם נסתיימו שבעת ימי אבלותו קודם החג, ואפילו אם נסתיימו בערב החג בבוקר, החג מבטל ממנו כל הנהגות אבלות שלושים. מותר להסתפר להתגלח ולהתרחץ סמוך לערב אחר תפילת מנחה, וכשיש צורך גדול אפשר מחצות היום, בערב פסח מותר להסתפר ולהתגלח גם קודם חצות היום. אבלים על פטירת הוריהם אסורים להסתפר ולהתגלח רק כעבור שלושים יום מהקבורה.

אבלות בחג ובמועדי השנה הלוויה:
קודם צאת ההלוויה בחול המועד מחליף האבל בגדיו לבגדי חול וקורע בהם, אחרי הלוויה עושים "שורה" כרגיל רק האבל אינו חולץ מנעליו, ולאחר הלוויה מחליף שוב בגדיו לבגדי חג.

קריעה: יש קהילות שנוהגות שכל הקרובים קורעים בחול המועד, ויש קהילות שנוהגות שרק אבלים על הוריהם קורעים, ושאר הקרובים קורעים רק לאחר החג. כל הקרובים מברכים ברכת "דיין האמת" בחול המועד.

סעודת הבראה: אין אוכלים סעודת הבראה ביום טוב, אבל בחול המועד אוכלים כשיושבים על כיסאות רגילים, ואין אוכלים ביצים קשות כרגיל רק מיני מזונות וכדומה. יש קהילות שנוהגות שרק אבלים על הורים אוכלים סעודת הבראה, אבל לא על שאר קרובים.

אבלות: אינו נוהג בחג שום אבלות שבפרהסיא (בגלוי), אבל נוהג דברי אבלות שבצנעא ולכן אסור ברחיצה ובחיי אישות, בערב יום טוב האחרון מותר לרחוץ בחמים וללבוש בגדים מכובסים.

שלושים: ימי החג נמנים לימי אבלות שלושים, ולכן מסתיימים השלושים אחר שלושים יום מהקבורה. דברי אבלות הנוהגות בימי השלושים נוהגות גם בחול המועד.

הדלקת נר: הנר שרגיל להדליק בימי השבעה, צריך לדלוק גם בחול-המועד וביום טוב אף שאין יושבים אז "שבעה".

מוצאי החג: במוצאי החג מתחילים לשבת אבלות שבעה עד עבור שבעה ימים מהחג.


כוחו של הקדיש

יום חמישי, ינואר 22nd, 2009

סיפור שהתרחש בתחילת שנות השבעים בי-ם.
מעשה באישה צדקנית שמנהגה היה להפריש כמה פרוטות ממשכורתה לשמש בית הכנסת כדי שייאמר על בנה שנפטר קדיש יתום. ארע ולקראת החגים קיבלה מתנה – העלאה במשכורתה, עקב הצטיינותה ועבודתה בנאמנות ובחריצות יתרה.

היא קיבלה בשמחה רבה וחשבה מה עליה לעשות, איזה מעשה שיגרום נחת רוח. והיא הולכת לבית הכנסת כהרגלה והנה צץ רעיון במחשבתה ותאמר, הנה אני יום יום עושה את המוטל עלי, אני נותנת כמה פרוטות לשמש כדי שיאמר קדיש על בני, ומה עם מי שאין מי שיאמר עבורו קדיש והוא גלמוד, ונמצא בצער רב על כך בעולם האמת. ותאמר אולי כדאי שאתן כמות פרוטות כפולה לשמש שיאמר קדיש שני ויכוין לאיזה גלמוד שאין מי שיגיד עליו קדיש. ותעש כן, היא מסרה פרוטות כפולות לשמש, ושיגיד קדיש שני לבד מהקדיש שהיה אומר על בנה, ושיכוין על איזה גלמוד, וכך עשתה כמה ימים כל זמן שהיו לה כמה פרוטות ברשותה. והיתה מוצאת בכך קורת רוח וסיפוק לנפשה.

והנה יום אחד והיא יוצאת מבית הכנסת מעזרת הנשים, אחרי שומעה מפי השמש קדיש יתום לזכר בנה, וגם קדיש על הגלמודים. והנה בא לקראתה איש נכבד וישאל אותה מה היא מעשיה בעזרת נשים  שעה שאין דרכן של הנשים לבוא לבית הכנסת, ומה יש לה עם השמש שהיא תמיד מדברת עימו.

ותאמר לו אדוני הנכבד, אני באה יום יום לבית הכנסת, ומוסרת לשמש כמה פרוטות על מנת שיאמר קדיש לעילוי נשמת בני יחידי שנקטף בחצי ימי, והיא לא סיפרה לו על הקדיש השני שציוותה על השמש שיאמר לעילוי נשמת איזה גלמוד. וישאל אותה מה שמך? ותאמר לו, ויוצא האיש פנקס המחאות של בנק ויכתוב את שמה, ויאמר לה קחי ההמחאה לבנק פלוני ושם יתנו לך סכום כסף בעבורו, והיא קיבלה את ההמחאה ממנו ותוהה על זה.

למחרת היום הלכה ותשאל את השכנים איפה מקום הבנק, ויאמרו לה שהוא במקום פלוני, ותלך אל הבנק ותעמוד אצל הדלפק ותמסור לפקיד את ההמחאה שקיבלה מאותו אדון. והפקיד כראותו את סכום ההמחאה השתומם, ויאמר אל האשה בואי איתי אצל הפקיד הגבוה ממני, שאני אינני מורשה לתת המחאה בסכום כה גדול. ותלך אחריו אל הפקיד השני הממונה על הראשון.

וכמעשהו של ראשון כך מעשהו של הפקיד השני, כראותו את הסכום הנקוב על ההמחאה נבהל, ויאמר אל האשה שבי פה ואני נכנס למנהל, כי זה לא ביכולתי לשלם סכום כה גדול. והפקיד הנזכר נכנס למנהל וירא לו את ההמחאה, והמנהל כראותו את ההמחאה קם בזריזות ממקומו ויאמר: מי הביא את ההמחאה הזו. ויאמר לו: אשה אחת והיא יושבת בחדרי, אמר לו לך והבא אותה אלי, הוא הלך וקרא לאשה הנ"ל, ויקח המנהל כסא ויקרב אותו אליה, וישאל לאשה הגידי לי מי נתן לך המחאה זו? ואימתי קיבלת אותה? ותאמר האשה: אתמול קיבלתי אותה ליד בית הכנסת, ותספר לו את כל העניין מתחילתו ועד סופו. ולא הסתירה ממנו גם אודות הקדיש השני.

ויאמר לה גברת, הביטי פה אל התמונה התלויה אצל הקיר האם זה האיש אשר ראית אתמול? ותאמר לו כן אדוני, והוא בעצמו ובכבודו שנתן לי את ההמחאה הזו. ויצעק צעקה גדולה ומרה, ויבך בכי גדול, שזה כשלושים שנה שמת אביו, שהיה מנהל את הבנק הזה, ואחרי מותו נהיה בנו למנהל, ומיום שנפטר אביו הוא לא אמר קדיש, והאב נשאר גלמוד בעולם האמת. ובנו התחרט חרטה גמורה ויאמר לאשה: גברת, את מהיום והלאה יהיה לך חדר בתוך ביתי, ועל שולחני תאכלי ותשתי, וכל מחסורייך עלי. והנני מודה שאני האשם שלא אמרתי קדיש על המנוח אבי, ואת ברוכה לה' תהיי על שהצלת את אבי בקדיש של הגלמוד, וגם שכרך על שהצלת אותי והחזרת אותי למוטב, וה' הטוב יתן לך כגמולך בעולם האמת.

תודה לFXP


קדיש – מקורות

יום שלישי, ינואר 20th, 2009

תפילת הקדיש מופיעה בגמרא, ומנהג אמירתה ע"י יתומים (קדיש יתום) התחדש בתקופת הגאונים.

בדומה לתקנות רבות של חכמינו ז"ל, גם לאמירת הקדיש יש אסמכתא בתורה. והוא ממה שנאמר בתורה: "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

'יתגדל ויתקדש' כפי שכתוב ביחזקאל: "והתגדלתי והתקדשתי" וגו'.

מקור נוסף בתנ"ך הוא מספר דניאל: "להווי שמיה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא" 

המהר"ל מפראג בספר החיים מביא שני רמזים מהתורה על תועלת קדיש יתום.
מה שאמר בלעם (במדבר כג, י): "תמות נפשי מות ישר(י)ם" ראשי תיבות: יהא שמיה רבא מברך. רמז נוסף ממה שנאמר (דברים כד, טז): "לא יומתו אבות על בנים", רמז כי האבות לא ימותו מיתת הנפש על ידי הבנים שיצילו את האבות.
 

בגמרא "רבי יהושע בן לוי אומר כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה" (שבת קי"ט). 

בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים יהא שמו הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך (ברכות ג'). 

במדרש אליהו זוטא ובמדרש תנחומא מסופר מעלת אמירת "ברכו את ה' המבורך" לעילוי נשמת הנפטרים. 

אמירת קדיש יתום במשך 11 חודשים

יום שלישי, ינואר 20th, 2009

קדיש יתום אומרים בשנת האבלות, אבל לא במשך השנה כולה.

והטעם לכך: דין הרשעים בגהינום שנים עשר חודש, ואם יאמרו על הנפטר קדיש כל שנים עשר החודשים, יראה כאילו מחשיבים אותו כרשע.  (רמ"א יו"ד שעו, ד.)

המנהג שמפסיקים אמירת קדיש לאחרי י"א חודש פחות יום אחד "שלא  יעשו כו' את הנפטרים רשעים כי משפט רשע י"ב חודש" ואמירת קדיש היא בכדי לעזור לנשמה בדין ומשפט כו'.

וכן נוהגים בנוגע לכל יהודי, כי כל ישראל בחזקת כשרות "ועמך כולם צדיקים", אפילו בנוגע ליהודי שיודעים שעבר עבירה ר"ל. על אחת כמה וכמה בנוגע לצדיק או צדקנית. ובזה גופא דרגא למעלה מדרגא. ומובן שהפסקת אמירת קדיש בגלל טעם הנ"ל הוא לא רק משום כבוד הנפטר. אלא כי על ידי זה גופא שדנים הנשמה לכף זכות מתבטל, ועל כל פנים מקילים, הדין למעלה, ואזי הנשמה עולה לגן עדן.

והחידוש בזה מודגש יותר לפי מנהגינו להפסיק באמירת קדיש חודש שלם ויום אחד לפני סיום הי"ב חודש, שלא כהדיעות להפסיק שבוע לפני זה, אף על פי שמטעם הנ"ל מספיק לעשות השינוי ביום אחד או על כל פנים שבוע אחד. כיון שתורתנו היא תורת חסד, הרי הלימוד זכות ועליית הנשמה בגן עדן (שעל ידי לימוד זכות זה) הוא באופן החזק ביותר והמוקדם ביותר – מקדימים במספר הימים הכי גדול (לא מעת לעת, או שבוע, אלא) – חודש שלם לפני סיום הי"ב חודש!

(הרבי מליובאוויטש זי"ע ספר השיחות תשמ"ט חלק א' עמ' 175)

אמירת קדיש

רבי עקיבא מציל מן הדין…

יום שלישי, ינואר 20th, 2009

מעשה באדם אחד שבא על נערה המאורסה ביום הכפורים, והוציאוהו והרגוהו. ולאחר מיתתו נולד לו בן מאשתו, ונמנעו בני ישראל למולו.

פעם אחת היה רבי עקיבא מהלך בדרך, ומצא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, והיה נושא משא גדול של עצים, שלא היה אדם בעולם ולא חמור ולא סוס שיכולים לטעון כמותו.

אמר לו רבי עקיבא משביע אני אותך בשבועה שתאמר אם אתה בן אדם או שד או איזו בריה אתה?
אמר לו רבי אדם הייתי, וכבר נפטרתי מן העולם ההוא. ובכל יום אני מביא משא כזה, ומכניסים אותי לתוך הגיהנום ושורפים אותי בתוכו שלשה פעמים ביום, וזה עמלי בכל יום ויום.

אמר לו רבי עקיבא, מה עשית שעושים לך כך? אמר לו אותו האיש, אנו באתי על נערה מאורסה ביום הכפורים.
אמר לו, בני שמעת אם יש לך תקנה באותו עולם? אמר לו כך שמעתי מאחורי הפרגוד, שבזמן שיעלה בני לספר תורה ויאמר "ברכו את ה' מבורך" מוציאים אותי מגיהנום, ומכניסים אותי לגן עדן.
אמר לו רבי עקיבא הנחת אשה או בן? אמר לו בן אחד נולד לי אחר מיתתי ונמנעו ישראל למולו. אמר לו מה שמך? אמר לו ארנוניא. אמר לו ומה שם אשתך? אמר לו שישכייא. אמר לו ומה שם עירך?אמר לו לודקיא.

מיד כתב רבי עקיבא שמו ושם אשתו ושם עירו. והלך רבי עקיבא עד שבא לאותה העיר. כיון שבא לעיר יצאו אנשי העיר לקראתו, אמר כלום ידעתם איש פלוני ואשתו? אמרו שם רשעים ירקב. אמר להם על מה? אמרו לו כך וכך עשה. אמר להם אף על פי כן הביאו לי בנו.

הביא אותו וצוה למולו, ולהושיבו ללמוד. וכן עשו ולמדוהו ברכות שצריך לו לספר תורה.

ביום השבת צוה לקרותו לספר תורה. אמר "ברכו את ה' המבורך לעולם ועד" מיד הוציאוהו מגיהנום והכניסוהו לגן עדן.

באותו הלילה בא בחלום לרבי עקיבא ואמר לו תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

(מדרש תנחומא פרשת נח, כפי שהובא באור זרוע)

 

בזוהר הקדוש הובא מעשה זה, בסיום שונה.

שרבי עקיבא לימדו לומר ההפטרה בבית הכנסת, וכן עשה, והמשיך ולימוד תורה, עד שגדל בתורה ונסמך בתואר רבי. ואז נתגלה המת בחלום אצל רבי עקיבא ואמר לו רבי הקב"ה ינחמך כפי שניחמתני, כי בשעה שאמר בני ההפטרה הפקיעו ממני דין גיהנום, ובשעה שעבר להתפלל ואמר קדיש קרעו לי גזר דיני מכל וכל, ובשעה שנתחכם בני והוסמך על ידך עטרוני בכתרם של צדיקים והושבינו עמהם בגן עדן.


קדיש בעלמא נוסח תימן בלדי

יום שלישי, ינואר 20th, 2009

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא (אמן)

בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ וְיִמְלוֹךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ, וִיקָרֵב
מְשִׁיחֵהּ, וְיִפְרוֹק עַמֵּיהּ, בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּיהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל,
בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
(אָמֵן יְהֶא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא)

יִתְבָּרַךְ (אמן)
וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל וְיִתְנַשֵּׂא, שְׁמֵהּ
דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא (אמן)

לְעֵלָּא לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא
דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן (אמן)

עַל יִשְׂרָאֵל, וְעַל רַבָּנַן, וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַּלְמִידֵיהוֹן, דְּעָסְקִין בְּאוֹרָיְתָא (קַדִּישְׁתָא) דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לְהוֹן וְלַנָא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם אֲבוּנָא דְּבִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן)

יְהֶא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְסִיַּעְתָּא וּפוּרְקָנָא וּרְוַחָא וְחִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי
עֲלֵיכוֹן וַעֲלַנָא וְעַל כָּל קְהָלְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם
וְאִמְרוּ אָמֵן (אמן)

עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל,
וִינַחֲמֵנוּ בְּצִיוֹן וְיִבְנֶה בְּרַחֲמָיו אֶת יְרוּשָׁלָיִם בְּחַיֵּינוּ וּבְיָמֵינוּ בְּקָרוֹב
אָמֵן וְאָמֵן (אמן)

קדיש יתום נוסח תימן בלדי

יום שלישי, ינואר 20th, 2009

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (אמן)

דַּעֲתִיד לְחַדָּתָא עָלְמָא וּלְאַחָאָה מִיתַיָּא. וּלְמִפְרַק חַיַיָּא. וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא יְרוּשְׁלַם. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא קַדִּישָׁא. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מִן אַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא דִּי שְׁמֵיהּ לְאַתְרֵיהּ. בְּהַדְרֵיהּ בְּזִיוֵיהּ וּבִיקָרֵיהּ. וְיִמְלוֹךְ מַלְכוּתֵיהּ וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵיהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵיהּ וְיִפְרוֹק עַמֵּיהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּיהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמָן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן)

ומיד אומרים הציבור והשליח ציבור עמהם:
יְהֶא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא:

ואומר שליח ציבור לבדו: יִתְבָּרַךְ: (אמן).

וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַדַּר וְיִתְהַלַּל וְיִתְנַשֵּׂא, שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (אמן)

לְעֵילָא לְעֵילָא מִכָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא וְתֻשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן)

עַל יִשְׂרָאֵל, וְעַל רַבָּנַן, וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַּלְמִידֵיהוֹן, דְּעָסְקִין בְּאוֹרָיְתָא (קַדִּישְׁתָא) דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לְהוֹן וְלַנָא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם אֲבוּנָא דְּבִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן)

יְהֶא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, וְסִיַּעְתָּא וּפוּרְקָנָא וּרְוַחָא וְחִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי עֲלֵיכוֹן וַעֲלַנָא וְעַל כָּל קְהָלְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן)

מכאן אומרים הציבור והשליח ציבור יחד:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְרַחֲמָיו וַחֲסָדָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וִינַחֲמֵנוּ בְצִיּוֹן וְיִבְנֶה בְרַחֲמָיו אֶת יְרוּשָׁלָיִם בְּחַיֵּינוּ וּבְיָמֵינוּ בְּקָרוֹב אָמֵן וְאָמֵן:

טעמי לימוד משניות

יום שני, ינואר 19th, 2009

מנהג ישראל ללמוד משניות לעילוי נשמת הנפטר ('משנה' אותיות 'נשמה'), ומבואר אשר לימוד המשנה הוא טובה גדולה לנשמת הנפטרים. ועל ידי לימוד המשניות מעלין את נשמת הנפטר/ת בגן-עדן, לכן האבל כל י"ב חדש ילמד משניות לתקן נשמות אביו ואמו וקרוביו ואוהביו, וביום השנה (יארצייט).

כל י"ב חדש וביום השנה (יארצייט) לפטירת אביו או אמו, טוב ללמוד משניות מסדר טהרות.
ופרק כ"ד במסכת כלים "שלשה תריסין הם" מסוגל יותר, מפני שיש בו י"ז משניות וכל משנה ומשנה מסתיימת "טהור מכלום" או "טהורה מכלום" וסוף הפרק "בין מבפנים בין מבחוץ טהור". כך שמעתי בשם הרה"ק מק"ק רוזין ז"ל זי"ע.

ופרק ז' במסכת מקואות – בזמן האבלות צריכים לפעול טהרה, והטהרה היא על ידי מקוה מים. ראשי תיבות של שלש משניות הראשונות אי"ה יש. אלו. הדיח. וראשי תיבות של ארבע משניות האחרונות נשמה נפל. שלשה. מקוה. הטביל. (משמעות ראשית התיבות) (ע"פ ספר עצי עדן)

(סידור אדה"ז)

משניות מצילות מגהינום

"מעלת לימוד המשניות גדולה עד מאוד כמו שכתוב בספרים הקדושים. ועוד מעלה יש בלימוד המשניות שמציל את נפש האדם מדינה של גהינום, כפי שמובא במדרש תלפיות, כי אשר בן יעקב עומד על פתח גיהנם, וכל מי שיודע משניות הוא מצילו משם. וזהו "מאשר שמנה לחמו" (פרשת ויחי), שמנה אותיות משנה".

(מתוך ספר 'תנובות ברוך' עמ' קפד).

"טובה גדולה עבור הנפטר"

"ובכלל לימוד משניות עבור נפש המת היא טובה גדולה לו . . . ואפילו איש זר שלומד משניות עבור איזה נפטר, מציל אותה מדינה של גהינום . . ולימוד משניות הוא דבר גדול יותר מלהתפלל לפני התיבה",

(ילקוט דת ודין, עמ' סה).

בספר "יוסף אומץ" הוסיף: "לימוד התורה מועיל שבעתיים מכל התפילה. ועל ידי זה מכניסים המת לגן עדן. ואם הבן מחדש חידושי תורה, אין ערוך לכבוד שזוכה אביו על ידי זה בישיבה של מעלה".

נר או משנה?

"…ואם הרווחים אינם מספיקים לכל מה שציווה, יעשו מה שיכולים לעשות על כל פנים, כפי ערך הרווחים כגון ללמוד משניות לתועלת נשמתו, ונר יאה"ל לא ידליקו אם אינו מספיק מהרווחים, כי בוודאי לימוד משניות לתועלת נשמתו עדיף יותר מהדלקת נר נשמה ועדיף מכל הדברים, כמו ששנינו ותלמוד תורה כנגד כולם, אמנם כדי שלא ישכח לגמרי הדלקת נר נשמה, ידליקו על כל פנים נר נשמה שדולק בערך שעה או שתיים בתחילת ליל היארצייט ואם אחר כך כבה, אין לחשוש".

(שו"ת הריב"ד, סי' סא).

גם לאישה

האם לימוד משניות לעילוי נשמת אישה מועיל כמו לאיש, או שעדיף לעשות לזכרה מעשה אחר של חסד?

תשובה מועיל כמו לאיש, וגם המשניות דאותיות נשמה.

(אוסרי לגפן, ח"ט, עמ' שכד).

צוואת רבי עקיבא איגר

רבים הם גדולי ישראל וגאוני הדורות, אשר בצוואתם שבכתב ביקשו מבניהם, מתלמידיהם ומחבריהם שילמדו משניות לזכותם ולעילוי נשמתם.

הגאון רבי עקיבא איגר כותב בצוואתו: "אם אגווע . . יודיעו את פטירתי בעיתונים, עם ההערה שהריני מבקש את תלמידי וחברי ללמוד במשך השנה הראשונה כל יום ויום, פרק אחד משניות לזכות את נשמתי, וכן ביום היארצייט בכל שנה ושנה".