קַדִּישׁ

תפילת הקדיש מופיעה בגמרא, ומנהג אמירתה ע"י יתומים (קדיש יתום) התחדש בתקופת הגאונים.

בדומה לתקנות רבות של חכמינו ז"ל, גם לאמירת הקדיש יש אסמכתא בתורה. והוא ממה שנאמר בתורה: "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

'יתגדל ויתקדש' כפי שכתוב ביחזקאל: "והתגדלתי והתקדשתי" וגו'.

מקור נוסף בתנ"ך הוא מספר דניאל: "להווי שמיה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא" 

המהר"ל מפראג בספר החיים מביא שני רמזים מהתורה על תועלת קדיש יתום.
מה שאמר בלעם (במדבר כג, י): "תמות נפשי מות ישר(י)ם" ראשי תיבות: יהא שמיה רבא מברך. רמז נוסף ממה שנאמר (דברים כד, טז): "לא יומתו אבות על בנים", רמז כי האבות לא ימותו מיתת הנפש על ידי הבנים שיצילו את האבות.
 

בגמרא "רבי יהושע בן לוי אומר כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה" (שבת קי"ט). 

בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים יהא שמו הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך (ברכות ג'). 

במדרש אליהו זוטא ובמדרש תנחומא מסופר מעלת אמירת "ברכו את ה' המבורך" לעילוי נשמת הנפטרים.