תזכורת - תאריך עברי
ליום הולדת / יום השנה ועוד
כמה פעמים שכחת את התאריך העברי?!
עכשיו יש תזכורת באימייל יומיים קודם...
מהרו להרשם!
פרטים נוספים
יום הולדת יום השנה אחר
הזן תאריך:
תאריך עברי תאריך לועזי

אחרי השקיעה

"לעולם לא נחשוף את כתובת הדואר האלקטרוני שלך בפני אף גורם, משום סיבה. תוכל להסיר את שמך מרשימת התפוצה בכל עת שתרצה, ואנו נכבד את בקשתך מייד. לעולם לא נשלח לך משהו מלבד האימייל שנרשמת אליו."

קדיש יתום – סיפורו של ילד קטן

כפי שסופר לרחל יפה

א.

קדיש יתוםהשעה הייתה 5:30 אחר הצהריים של יום שני ובכיתה שלי שרר סוף-סוף שקט של שדה-קרב נטוש. על גופי החימום היו עדיין כפפות וגרביים בודדים – החורף השנה היה קר במיוחד. החדר היה מלוכלך בדפי עבודה שהומרו לאווירוני-נייר. הילדים לא הציגו לפניי אפילו 'כאילו' הם מתכוונים לקחת את דפי הבחינות הביתה. "הורינו לא יכולים לקרוא זאת בלאו הכי", אמרו לי בכנות, "ובלאו הכי לא איכפת להם כל כך בית הספר העברי"… וכך זה באמת, הרהרתי בעוגמה, מלחמה בת שעתיים מדי יום ביני – הראביי – לבין חמישה עשר ילדים חסרי סבלנות בני שתים עשרה שלא ראו כל תועלת בחומר שניסיתי ללמדם.

הם לא היו ילדים רעים. רק מעטים מהם היו חצופים או מרדנים, אך רובם ככולם היו אדישים. ללא התלהבות שירכו את דרכם לחדר הכיתה, כשהם משוחחים ביניהם אודות מתנות יקרות שקיבלו לחנוכה או ליום הולדת, אודות טיולי סקי, חופשות בפלורידה ועוד. הם ישבו לפניי ובתמימותם ובערותם דיברו אודות אכילת דבר-אחר, או משחק כדור-בסיס שהתקיים בשבת בבוקר (במרכז היהודי, כמובן) וסרטים בשבת אחר הצהריים. כשהפרעתי את שיחתם כדי להתחיל ב"מודה אני", תהיתי אם לא הרבה מדיי ארע כבר לילדים אלו מאז פקחו את עיניהם בבוקר לעולמו של הקב"ה ואם לא מאוחר כבר כדי להכיר במלך חי וקיים…

כפי שמורים נוהגים, שוחחתי אודות התיסכול שלי עם מיסטר גרובר, מורה בעל ותק של חמש עשרה שנה בבית הספר. "הרשה לי לייעץ לך" – אמר לי – "אל תדפוק את ראשך בקיר. פה זה לא ניו-יורק. אתה נמצא בעיר לואל שמשמעה לא א-ל, חבל לך על הזמן, האמן לי, ניסיתי במשך שנים… אמן אותם להצגה טובה לבר-מצווה, כי זה כל מה שאיכפת להם"…

כשחזרתי על תוכן שיחה זו באוזניה של רעייתי מרים, היא כעסה: "ייתכן שמר גרובר מריר ומיואש, אבל זה לא כך עבורנו. אנחנו שגדלנו ב-770 על יד הרבי, תחת השפעת האור הבהיר והחזק של אהבתו לכל יהודי, איך אנו יכולים להתייאש מיהודי, בפרט מילד יהודי?" ידעתי שהיא צודקת. הניצוץ מצוי שם וממתין. לו רק הייתי יודע כיצד להצית אותו, לפתוח את הלבבות והמוחות. לא ציפיתי לשינויים גדולים יותר, אך ביקשתי שה' יפקח את עיניי…

באותו רגע, כמו לפי סימן מוסכם, נפתחה הדלת. ישראל לוין עמד בפתח, אף ולחיים אדומים מקור, פתיתי שלג דבוקים לקווצת שערו. "אימא שלי עוד לא הגיעה לקחת אותי ואני קפוא. מותר לי להמתין בפנים?"

- "בוודאי. היכנס ותפשיר מעט".

אהבתי את ישראל, ילד רזה ומהיר תנועה, בעל עיניים אפורות גדולות וחיוך קונדסי. אביו היה מגיע לבית הכנסת מדי פעם ונהיינו מכרים. היה זה רופא ששערו מאפיר ומצב הלב שלו רעוע. הוא דיבר אודות ילדותו בבית שומר מצוות והביע תקווה שישראל בנו ידע קצת יותר 'אידישקייט' מאשר אחיו המבוגרים ממנו, שכדבריו "גדלים כמו גויים". כשהגיע לקחת את ישראל מהלימודים, נכנס בדרך כלל לזמן קצר לפטפט. ייתכן שבגלל הקשר שהדבר יצר בינינו, ישראל לא הפריע בשיעורים ולפעמים אפילו צעק לעבר חבריו, "תשתקו חבר'ה, הראביי ממתין"…

כעת התבונן ישראל מסביב לחדר ואמר באמפטיה, "וואו, החדר הזה מבולגן!". הוא זרק את מעיל הסקי שלו לפינה. "רוצה שאעזור לך לנקות?"

"בוודאי ישראל" – קינטרתי – "אתה יכול להתחיל במעיל הסקי שלך. וכדאי שתבדוק את הרדיאטור. אני חושב שמחצית מהכפפות שעליו שייכות לך".

ב.

"כבוד הרב, אני יכולה לשוחח אתך רגע ביחידות?" – שאלה המזכירה בטון שקט במיוחד שגרם לי לעזוב מיד את הכיתה ולהשתרך אחריה לחדר המזכירות כשליבי פועם בחוזקה. משהו קרה למרים? – תהיתי. לתינוק? – היה לו חום גבוה בלילה. אמנם קרתה טרגדיה, נודע לי, אך לא אצלי בבית. אימו של ישראל לא תגיע לאסוף אותו. המכונית שלה החליקה בשלג ונחבטה בעץ. היא נפטרה עוד לפני שהאמבולנס הגיע. היה עליי לקחת את ישראל הביתה ולספר לו רק שאימו לא יכולה להגיע. אביו יספר לו את החדשות אחר-כך, כאשר יגיע מבית הרפואה הביתה.

כל הדרך הביתה, בעודנו נוסעים דרך הרחובות המרהיבים מכוסי השלג של ניו-אינגלנד, ישראל המשיך לפטפט וללהג. הוא טען שההפסקות צריכות להיות ארוכות יותר והתפילה קצרה יותר, ושאחת לשבוע זה מספיק עבור בית ספר ליהדות – היברו סקול. אולי ישראל חשב שהסכמתי עם כל מה שהוא אמר משום שיכולתי רק לנוד בראשי בשתיקה, כשאני מאובן מעצם הידיעה של מה שצפוי לישראל כשיגיע הביתה.

הגענו אל הבית הלבן עם התריסים הירוקים. ללא מחשבה קפץ ישראל מהמכונית וקרא, "תודה הרב, נתראה ביום רביעי, אלא אם כן תהיה סופת שלג" והוא התכופף, הכין כדור שלג וזרק אותו בעליצות על השימשה האחורית של מכוניתי. התנועה חסרת הדאגות הזו נותרה עמי במשך הימים הבאים. זו הייתה התנועה האחרונה, ידעתי, שאראה אצל ישראל לפני שהילדות שלו נפגעה.

ג.

לאחר יומיים פסעתי במעלה השביל שנוקה משלג כדי לנחם את בני המשפחה. נאמר לי שהבית מלא אנשים, מלבד האורחים שהגיעו מערים אחרות. ובכל זאת נחרדתי לקבלת הפנים שכללה קטעי שיחה רמים, מוזיקה מתנגנת וצחוק שהחליפו את המקובל בבתי אבל: קולות נמוכים ודיבור מתון. בחדר האורחים הגישו נשים שתייה וכיבוד. לבסוף קלטתי במבטי את אביו של ישראל יושב על כיסא נמוך, פניו אפורות, לא מגולח. הוא נראה עשרים שנה מבוגר יותר ממה שזכרתי אותו, אך הוא דיבר אליי בכבוד.

"איזה 'שבעה' כבוד הרב, זה יותר נראה כמסיבת קוקטייל. אני חוזר ומבקש מהם ללכת הביתה, אבל אני מניח שהם אוהבים את המשקאות" – הוא הסיר את משקפיו ושפשף עיניים באיטיות – "שמע, הילדים נמצאים בחדר המשפחה למעלה, צופים בטלוויזיה. ישראל ישמח לראות אותך".

ישראל לא שמח לראות אותי. הוא נראה מבוייש. "היי ראביי, מה אתה עושה כאן? אתה לא צריך להיות עכשיו בבית הספר? או, עדיין לא שלוש?" בעצבנות מה הציע לי כוס סודה. הוא סרק במבטו את השולחן המלא בכיבוד. "אני מניח שאין כאן אוכל שאתה יכול להתכבד בו". פניו הוארו לפתע: "אני יודע, יש לנו צ'יפס כשר בבית, מהסוג שמגישים כשיש מסיבה בבית הספר". הוא דילג מעל אחיו, נעמד בפתח הדלת וקרא אל החלל, "אימא, יש לנו בבית…"

כל השיחות פסקו ושתיקה קפואה עמדה בחלל. המילים עמדו באוויר לרגע ואז חזרו השיחות כניסיון חיפוי לרחמים. אחיו של ישראל נעמד ועזב את החדר. לא יכולתי להביא את עצמי להסתכל על ישראל. לאבד אימא זה כבר גרוע מאוד, אך לא לזכור שהיא איננה, שהיא כבר לא פה ואף פעם לא תהיה פה לענות לך כשאתה קורא לה… כשלבסוף הבטתי לעברו הוא ישב בכיסאו מתבונן במבט עיוור במרקע הטלוויזיה. המבט התועה בעיניו היה נורא יותר מדמעות. פלא מועט הוא שהיה מבולבל. התבוננתי במדפים של חדר המשפחה. היה שם כל מכשיר, מתקן או משחק יקר. האם אי-פעם מנעו מישראל משהו שביקש? האם הוא הקריב אי-פעם משהו, אפילו חתיכת מסטיק, משום שזה לא היה כשר? או נמנע מללכת למשחק כדורגל משום שהתקיים בשבת? כיצד הוא מסוגל להבין, ילד זה שתמיד היה לו כל מה שמדינה עשירה זו מסוגלת להציע, שהוא לא יכול לקבל את האדם שהוא צריך יותר מכל?

ד.

נהיה מאוחר. בעוד חמש עשרה דקות אני צריך להיות בכיתה. קמתי, נגעתי בעדינות בכתפיו הרזות של ישראל. "אני צריך ללכת, ישראל". הוא נעמד בנימוס כדי ללוות אותי אל הדלת. במסדרון מלמלתי את המילים המסורתיות "המקום ינחם אתכם…" – הילד הביט לעברי בעיניים אפורות לא מבינות, והבנתי שלמילים אין כל משמעות עבורו. שמו של ה' שייך להיברו סקול, לבית הספר ליהדות. אך לגביו לא הייתה למילה זו שייכות לחייו בבית. ובקשר לפנייה אל אביו שבשמים לשם נחמה בשעה נצרכת זו, מהיכן היה ישראל יכול ללמוד את זה? הוא מעולם לא ראה את אימו מנגבת את דמעתה בעת הדלקת נרות שבת. הוא מעולם לא ראה את אביו בוכה בשקט אל תוך הטלית ביום כיפור. ואני, המורה שלו, ה"רבי" היחיד שהיה לו, שאמר לו שהוא חייב להתפלל במשך חמש עשרה דקות בכל יום, האם אני פעלתי יותר מזה? לא. הכרה זו מילאה אותי במרירות. התגאיתי שאני חסיד, אבל לימדתי רק בעזרת הראש, כשאת הלב אני חושש לפתוח אל הילדים. מילים שלא הגיעו היישר מליבי, אין פלא שלא חלחלו אל ליבות התלמידים.

ישראל עמד בסבלנות, ממתין שאלך. במקום ללכת התיישבתי על ספסל שניצב במסדרון "שב לרגע, ישראל".

"ישראל" – התחלתי – "האם אתה אומר קדיש עבור אימך?"

הוא נראה מפוחד. "קדיש? או, הם אמרו לנו להגיד משהו כשעמדנו על יד… כשעמדנו…"

"על יד הקבר?" האצתי בו בעדינות.

הילד הנהן, מבט מרוחק בעיניו, הוא ראה שוב את מה שרצה לשכוח.

"ועכשיו" – המשכתי – "בבוקר. מי אומר את הקדיש כשאנשים מגיעים לכאן להתפלל?"

"איני יודע" – ענה ישראל ומילותיו מעורפלות – "אולי דודי מפלורידה".

"ישראל" – הנחתי את זרועותי מסביבו ומשכתי אותו בעדינות קרוב אליי. גופו הקטן היה נוקשה, מתוח, אגרופו סגור, אבל הוא לא משך את עצמו ממני – "ישראל, עליך להגיד קדיש בשביל אמך. אתה והאחים שלך".

"למה?"

חיפשתי את המילים המתאימות כשניסיתי להסביר לו את משמעות הקדיש, לילד שאומר את הקדיש, לנשמת הנפטר, לעם ישראל. עיניו האפורות של הילד לא סרו ממני. ולפתע צץ במוחי רעיון.

"ישראל, אספר לך סיפור. זהו סיפור על ילד אחר שגם שמו היה ישראל".

סיפרתי לו על ילד קטן שישן על הרצפה בזמן אחר, בארץ אחרת. אימו, אלמנה ענייה שעבדה בבתי עשירים, הניעה את גופו קלות על מנת להעירו. יחד הם עוברים את הרחובות הריקים והמנומנמים אל בית הכנסת. לילד יש בגדים בלויים, נעליים קרועות. אין לו מאום, אך הוא עשיר באמונה ובאומץ. הזיכרון של אביו מלווה אותו תמיד, והוא יודע שה', אבי היתומים, שומר עליו. הילד מתחיל לחזור על הקדיש בקולו הילדותי. אימו, שבורה מעוני ומצער בוכה מדמעות של שמחה בעזרת הנשים ואלפי מלאכים, שביניהם נשמתו של אביו, מגיעים לשמוע את הקדיש שאומר הילד.

מאוחר יותר יתום זה מתייתם גם מאימו, והוא פוסע לבדו ללא מורא ביערות. הוא לא מפחד מאיש, רק מה'. ושם בלי הפרעות הוא שופך את ליבו אל מלך העולם.

"והילד הזה" – אני מסיים את הסיפור – "גדל להיות צדיק גדול, הבעל שם טוב, שאת שמו אתה נושא".

ה.

בדממה האזין ישראל לסיפור כשהוא מועך ומיישר את כוס הנייר שבידיו. לבסוף, עדיין בלי להסתכל אליי ובקול כה שקט שהיה עליי להתכופף אליו, שאל, "אם אני אומר את זה, את הקדיש, היא יכולה לשמוע?"

לאחר מספר דקות ישבנו אני וישראל כפופים מעבר לסידור שמצאנו בארון הספרים. ישראל חזר על המילים עד שהיה מרוצה שהוא מסוגל לקרוא אותן ללא שגיאה. סיכמנו שהוא יגיד את זה עם דודו במשך כל השבוע ולאחר מכן יבוא אל בית הכנסת בכל יום.

"זכור ישראל, אם אין מי שייקח אותך, צור עמי קשר. אני אבוא לקחת אותך". השארתי אותו מסתכל עליי דרך דלתות הזכוכית. איחרתי ביותר מחצי שעה לשיעור בהיברו סקול.

לא ראיתי שוב את ישראל בימי השבעה, אך הצער שלו גרם לו להיות "גיבור הכיתה" והילדים עידכנו אותי במה שקורה: הם ראו אותו במשחק הכדורסל במתנ"ס, הוא הגיע למסיבת יום ההולדת של דייויד, אביו היה מאושפז במשך יומיים אך הוא כבר בבית, ביום ראשון הבא הוא מתכונן ללכת לסקי ולא יחזור לבית הספר עד יום שלישי הבא.

"איזה חופשה" – נאנח בקינאה אחד הילדים – "טוב, כל אחד היה רוצה חופשה כזו, אם אימו נפטרה"…

"שה' ישמור" – הפסקתי אותו באנחה. היה לי ברור שקרובי משפחה וחברים מעסיקים את הילד ככל האפשר, כדי שלא יחשוב על צרות. אמירת קדיש בשש ושלושים בבוקר לא התאימה לסדר העניינים. הייתה לי מעט מאוד תקווה שאראה את הילד ביום שלישי בבית הכנסת שלנו בקצה העיר.

ו.

אך הנה, ביום שלישי מעונן ואפור, נראה לגמרי כלא שייך למקום בין היהודים הזקנים שהתאספו לתפילה במניין, עמד ישראל. ידיים בכיסים, הוא התבונן בשתיקה בשמות שעל גבי לוחות הנחושת שהוצמדו אל הקיר.

פניו הוארו כשראה אותי. "או, הנה אתה ראביי, לא חשבתי שתגיע".

"ואני לא חשבתי שאתה תגיע" – הודיתי. שנינו צחקנו.

"אבא שלי הביא אותי. היה עדיין חשוך לגמרי כשהתעוררתי ועדיין לא אכלתי ארוחת בוקר".

"זה היה שיגעון להעיר אותו מוקדם כל כך" – אביו של ישראל יישר את הכיפה על ראשו – "אך מה יכולתי לעשות. הילד רצה לבוא, לא אחיו, רק הקטן הזה".

ישראל החל להתפתל בחוסר נוחות מבושה בשל תשומת הלב שהוענקה לו, אך ברגע שהתפילה החלה הוא החל להתנודד וניסה להשיג את מהירות התפילה של המבוגרים. גם לי היה קשה להדביק את קצה המניין ולא הרגשתי שהגיע הזמן לומר קדיש, עד שהרגשתי את הלחץ של אצבעות הילד על זרועי.

הסטנדר היה גבוה מדי, וישראל אחז את הסידור בידיו. דממה עמדה בקבוצה הקטנה. קולו הגבוה של ישראל רעד קימעה, אך הוא החל – "יתגדל ויתקדש שמיא רבא". בסיום נחנקו מילותיו על ידי דמעותיו, אך אז הוא כבר לא היה היחיד שבכה.

"לגמרי לא רע עבור ילד בן אחת עשרה" – הרופא קינח בקול את אפו – "איני יודע אם אי-פעם אמרתי לך, אבל הסבא-רבא שלו היה רב מפורסם ברוסיה. תלמיד חכם".

יצאנו יחד אל אור היום. זה יהיה יום חורפי די נעים למרות הכל.

"ראביי" – ישראל דיבר אליי. פניו הקטנות חיוורות ופונות לעבר קרני השמש. קצות תלתליו מגיעים עד עיניו, אך עיניו האפורות מביטות היישר לעיניי, לא עוד אבודות ונבוכות – "אני אבוא בכל יום. אני אבוא במשך כל השנה".

ז.

אביו של ישראל לא הרגיש טוב. הוא נכנס ויצא מבית הרפואה במשך כל ימות החורף. "זה לא טוב, ראביי" – הוא הניח ידו על ליבו בכעס – "זה לא טוב שם. מה יהיה עם הקטן שלי, עם ישראל?"

בסוף הייתי אני עובר בכל יום על יד ביתו של ישראל בשברולט שלי, לוקח אותו מדי בוקר לבית הכנסת, נוהג ברחובות השקטים בעוד איילת השחר מאירה באיטיות את העולם. דיברנו. בתחילה שוחחנו סתם, אודות בית הספר, ספורט, מכוניות ובר-מצווה. ואז הגיעו השאלות, קודם בביישנות ולאחר מכן גועשות: "האם בן יכול להדליק נרות שבת? האם יש ברכה לאכילת צדפות? אפשר לעשות קידוש על בייגל? אם ה' אוהב את היהודים, למה הם סבלו כל כך? האם אפשר לרוץ לבית הכנסת כשזה מדי רחוק ללכת? אם אסור לגעת בכסף בשבת, האם מותר להגיד לחנווני להוציא את הכסף מהכיס שלי? מותר להגיד 'שמע' פעם נוספת אם מתעוררים בלילה עם חלום רע? ומה אם יש אדם טוב, באמת אדם טוב, אבל הוא לא מאמין בתורה?"

היו שאלות ששברו את ליבי. אחרות היו מצחיקות, אבל לא יכולתי לצחוק. איך אפשר לצחוק על צעדיו הראשונים של יהודי לקראת חיי יהדות?

אודות אימו הוא דיבר אתי רק פעם אחת.

"האם משיח באמת עומד לבוא?"

"הוא באמת מגיע, וממש מהר".

"האם זה נכון מה שאמרת שכל ה… שכל המתים יקומו לתחייה?"

"האם אני אשקר לך, ישראל?"

"לא, אני לא חושב ששיקרת לי. זה רק שהיא כה חסרה לי, אני מתגעגע כל כך."

ח.

החורף פינה את מקומו לאביב ולקיץ זהוב. לאנשים בלואל היה קשה להאמין שישראל עדיין אומר קדיש.

הילדים בבית הספר הזכירו זה לזה, "אל תיתנו לישראל סידור, הוא התפלל כבר עם הגברים". "עדיין?" – "עדיין".

אנשים רבים יכולים ללמוד ממנו – נדו זה לזה אנשי המניין. הם הרעיפו על ישראל דג מלוח ומציות. בקושי מנעתי מהם למזוג לו כוסית של קוניאק.

אני לא מבין את זה – מניד אביו את ראשו בתהייה – הוא מעולם לא התמיד במשהו לזמן ממושך כל כך. אפילו לא בארגון 'הצופים'. ואתה יודע משהו? – פניו החרושים והמרירים התרככו כמו תמיד כשדיבר אודות ילדו הצעיר "הוא מדליק נרות בכל יום שישי והוא עושה את זה בעצמו – הוא לוקח את החלה קטנה שאתה נותן לו, מכסה אותה ועושה קידוש" – קולו נחנק לפתע. באחד הימים העוזרת מגישה לו את ארוחתו, בשר של … הוא מניד בראשו ואומר: "אני לא אוכל את זה, זה לא כשר". ואז אני אומר לו, "ישראל, זה לא הגיוני. כל מה שיש לנו פה בבית הוא טרף, אצות הים, הבשר, הכלים". ואתה יודע מה הוא עונה לי? הוא אומר: "צריך להתחיל איפהשהו".

מר גרובר התחיל ללמד אותו שיעורים לקראת בר-מצווה "אחיו למדו אצלי חמש שנים. אפס. לגמרי שום דבר. הילד הזה רוצה ללמוד. סוף-סוף יש לי תלמיד ולא מכשיר הקלטה. זהו נס".

אך אני לא הייתי מופתע ואני חושב שאני יודע מתי הנס הזה התרחש. היה זה ביום שילד מפוחד ואבל האזין בקשב לסיפור אודות הבעל שם טוב, הצדיק שיודע לגלות את הניצוץ הטמון עמוק בנשמתו של כל יהודי.

מאת בית חב"ד רחובות

לחצו ל - הזמנת אמירת קדיש

או לימוד משניות לעילוי נשמת יקירכם