Archive for the ‘סיפורים’ Category

קדיש יתום – סיפורו של ילד קטן

יום ראשון, יולי 18th, 2010

כפי שסופר לרחל יפה

א.

קדיש יתוםהשעה הייתה 5:30 אחר הצהריים של יום שני ובכיתה שלי שרר סוף-סוף שקט של שדה-קרב נטוש. על גופי החימום היו עדיין כפפות וגרביים בודדים – החורף השנה היה קר במיוחד. החדר היה מלוכלך בדפי עבודה שהומרו לאווירוני-נייר. הילדים לא הציגו לפניי אפילו 'כאילו' הם מתכוונים לקחת את דפי הבחינות הביתה. "הורינו לא יכולים לקרוא זאת בלאו הכי", אמרו לי בכנות, "ובלאו הכי לא איכפת להם כל כך בית הספר העברי"… וכך זה באמת, הרהרתי בעוגמה, מלחמה בת שעתיים מדי יום ביני – הראביי – לבין חמישה עשר ילדים חסרי סבלנות בני שתים עשרה שלא ראו כל תועלת בחומר שניסיתי ללמדם.

הם לא היו ילדים רעים. רק מעטים מהם היו חצופים או מרדנים, אך רובם ככולם היו אדישים. ללא התלהבות שירכו את דרכם לחדר הכיתה, כשהם משוחחים ביניהם אודות מתנות יקרות שקיבלו לחנוכה או ליום הולדת, אודות טיולי סקי, חופשות בפלורידה ועוד. הם ישבו לפניי ובתמימותם ובערותם דיברו אודות אכילת דבר-אחר, או משחק כדור-בסיס שהתקיים בשבת בבוקר (במרכז היהודי, כמובן) וסרטים בשבת אחר הצהריים. כשהפרעתי את שיחתם כדי להתחיל ב"מודה אני", תהיתי אם לא הרבה מדיי ארע כבר לילדים אלו מאז פקחו את עיניהם בבוקר לעולמו של הקב"ה ואם לא מאוחר כבר כדי להכיר במלך חי וקיים…

כפי שמורים נוהגים, שוחחתי אודות התיסכול שלי עם מיסטר גרובר, מורה בעל ותק של חמש עשרה שנה בבית הספר. "הרשה לי לייעץ לך" – אמר לי – "אל תדפוק את ראשך בקיר. פה זה לא ניו-יורק. אתה נמצא בעיר לואל שמשמעה לא א-ל, חבל לך על הזמן, האמן לי, ניסיתי במשך שנים… אמן אותם להצגה טובה לבר-מצווה, כי זה כל מה שאיכפת להם"…

כשחזרתי על תוכן שיחה זו באוזניה של רעייתי מרים, היא כעסה: "ייתכן שמר גרובר מריר ומיואש, אבל זה לא כך עבורנו. אנחנו שגדלנו ב-770 על יד הרבי, תחת השפעת האור הבהיר והחזק של אהבתו לכל יהודי, איך אנו יכולים להתייאש מיהודי, בפרט מילד יהודי?" ידעתי שהיא צודקת. הניצוץ מצוי שם וממתין. לו רק הייתי יודע כיצד להצית אותו, לפתוח את הלבבות והמוחות. לא ציפיתי לשינויים גדולים יותר, אך ביקשתי שה' יפקח את עיניי…

באותו רגע, כמו לפי סימן מוסכם, נפתחה הדלת. ישראל לוין עמד בפתח, אף ולחיים אדומים מקור, פתיתי שלג דבוקים לקווצת שערו. "אימא שלי עוד לא הגיעה לקחת אותי ואני קפוא. מותר לי להמתין בפנים?"

– "בוודאי. היכנס ותפשיר מעט".

אהבתי את ישראל, ילד רזה ומהיר תנועה, בעל עיניים אפורות גדולות וחיוך קונדסי. אביו היה מגיע לבית הכנסת מדי פעם ונהיינו מכרים. היה זה רופא ששערו מאפיר ומצב הלב שלו רעוע. הוא דיבר אודות ילדותו בבית שומר מצוות והביע תקווה שישראל בנו ידע קצת יותר 'אידישקייט' מאשר אחיו המבוגרים ממנו, שכדבריו "גדלים כמו גויים". כשהגיע לקחת את ישראל מהלימודים, נכנס בדרך כלל לזמן קצר לפטפט. ייתכן שבגלל הקשר שהדבר יצר בינינו, ישראל לא הפריע בשיעורים ולפעמים אפילו צעק לעבר חבריו, "תשתקו חבר'ה, הראביי ממתין"…

כעת התבונן ישראל מסביב לחדר ואמר באמפטיה, "וואו, החדר הזה מבולגן!". הוא זרק את מעיל הסקי שלו לפינה. "רוצה שאעזור לך לנקות?"

"בוודאי ישראל" – קינטרתי – "אתה יכול להתחיל במעיל הסקי שלך. וכדאי שתבדוק את הרדיאטור. אני חושב שמחצית מהכפפות שעליו שייכות לך".

ב.

"כבוד הרב, אני יכולה לשוחח אתך רגע ביחידות?" – שאלה המזכירה בטון שקט במיוחד שגרם לי לעזוב מיד את הכיתה ולהשתרך אחריה לחדר המזכירות כשליבי פועם בחוזקה. משהו קרה למרים? – תהיתי. לתינוק? – היה לו חום גבוה בלילה. אמנם קרתה טרגדיה, נודע לי, אך לא אצלי בבית. אימו של ישראל לא תגיע לאסוף אותו. המכונית שלה החליקה בשלג ונחבטה בעץ. היא נפטרה עוד לפני שהאמבולנס הגיע. היה עליי לקחת את ישראל הביתה ולספר לו רק שאימו לא יכולה להגיע. אביו יספר לו את החדשות אחר-כך, כאשר יגיע מבית הרפואה הביתה.

כל הדרך הביתה, בעודנו נוסעים דרך הרחובות המרהיבים מכוסי השלג של ניו-אינגלנד, ישראל המשיך לפטפט וללהג. הוא טען שההפסקות צריכות להיות ארוכות יותר והתפילה קצרה יותר, ושאחת לשבוע זה מספיק עבור בית ספר ליהדות – היברו סקול. אולי ישראל חשב שהסכמתי עם כל מה שהוא אמר משום שיכולתי רק לנוד בראשי בשתיקה, כשאני מאובן מעצם הידיעה של מה שצפוי לישראל כשיגיע הביתה.

הגענו אל הבית הלבן עם התריסים הירוקים. ללא מחשבה קפץ ישראל מהמכונית וקרא, "תודה הרב, נתראה ביום רביעי, אלא אם כן תהיה סופת שלג" והוא התכופף, הכין כדור שלג וזרק אותו בעליצות על השימשה האחורית של מכוניתי. התנועה חסרת הדאגות הזו נותרה עמי במשך הימים הבאים. זו הייתה התנועה האחרונה, ידעתי, שאראה אצל ישראל לפני שהילדות שלו נפגעה.

ג.

לאחר יומיים פסעתי במעלה השביל שנוקה משלג כדי לנחם את בני המשפחה. נאמר לי שהבית מלא אנשים, מלבד האורחים שהגיעו מערים אחרות. ובכל זאת נחרדתי לקבלת הפנים שכללה קטעי שיחה רמים, מוזיקה מתנגנת וצחוק שהחליפו את המקובל בבתי אבל: קולות נמוכים ודיבור מתון. בחדר האורחים הגישו נשים שתייה וכיבוד. לבסוף קלטתי במבטי את אביו של ישראל יושב על כיסא נמוך, פניו אפורות, לא מגולח. הוא נראה עשרים שנה מבוגר יותר ממה שזכרתי אותו, אך הוא דיבר אליי בכבוד.

"איזה 'שבעה' כבוד הרב, זה יותר נראה כמסיבת קוקטייל. אני חוזר ומבקש מהם ללכת הביתה, אבל אני מניח שהם אוהבים את המשקאות" – הוא הסיר את משקפיו ושפשף עיניים באיטיות – "שמע, הילדים נמצאים בחדר המשפחה למעלה, צופים בטלוויזיה. ישראל ישמח לראות אותך".

ישראל לא שמח לראות אותי. הוא נראה מבוייש. "היי ראביי, מה אתה עושה כאן? אתה לא צריך להיות עכשיו בבית הספר? או, עדיין לא שלוש?" בעצבנות מה הציע לי כוס סודה. הוא סרק במבטו את השולחן המלא בכיבוד. "אני מניח שאין כאן אוכל שאתה יכול להתכבד בו". פניו הוארו לפתע: "אני יודע, יש לנו צ'יפס כשר בבית, מהסוג שמגישים כשיש מסיבה בבית הספר". הוא דילג מעל אחיו, נעמד בפתח הדלת וקרא אל החלל, "אימא, יש לנו בבית…"

כל השיחות פסקו ושתיקה קפואה עמדה בחלל. המילים עמדו באוויר לרגע ואז חזרו השיחות כניסיון חיפוי לרחמים. אחיו של ישראל נעמד ועזב את החדר. לא יכולתי להביא את עצמי להסתכל על ישראל. לאבד אימא זה כבר גרוע מאוד, אך לא לזכור שהיא איננה, שהיא כבר לא פה ואף פעם לא תהיה פה לענות לך כשאתה קורא לה… כשלבסוף הבטתי לעברו הוא ישב בכיסאו מתבונן במבט עיוור במרקע הטלוויזיה. המבט התועה בעיניו היה נורא יותר מדמעות. פלא מועט הוא שהיה מבולבל. התבוננתי במדפים של חדר המשפחה. היה שם כל מכשיר, מתקן או משחק יקר. האם אי-פעם מנעו מישראל משהו שביקש? האם הוא הקריב אי-פעם משהו, אפילו חתיכת מסטיק, משום שזה לא היה כשר? או נמנע מללכת למשחק כדורגל משום שהתקיים בשבת? כיצד הוא מסוגל להבין, ילד זה שתמיד היה לו כל מה שמדינה עשירה זו מסוגלת להציע, שהוא לא יכול לקבל את האדם שהוא צריך יותר מכל?

ד.

נהיה מאוחר. בעוד חמש עשרה דקות אני צריך להיות בכיתה. קמתי, נגעתי בעדינות בכתפיו הרזות של ישראל. "אני צריך ללכת, ישראל". הוא נעמד בנימוס כדי ללוות אותי אל הדלת. במסדרון מלמלתי את המילים המסורתיות "המקום ינחם אתכם…" – הילד הביט לעברי בעיניים אפורות לא מבינות, והבנתי שלמילים אין כל משמעות עבורו. שמו של ה' שייך להיברו סקול, לבית הספר ליהדות. אך לגביו לא הייתה למילה זו שייכות לחייו בבית. ובקשר לפנייה אל אביו שבשמים לשם נחמה בשעה נצרכת זו, מהיכן היה ישראל יכול ללמוד את זה? הוא מעולם לא ראה את אימו מנגבת את דמעתה בעת הדלקת נרות שבת. הוא מעולם לא ראה את אביו בוכה בשקט אל תוך הטלית ביום כיפור. ואני, המורה שלו, ה"רבי" היחיד שהיה לו, שאמר לו שהוא חייב להתפלל במשך חמש עשרה דקות בכל יום, האם אני פעלתי יותר מזה? לא. הכרה זו מילאה אותי במרירות. התגאיתי שאני חסיד, אבל לימדתי רק בעזרת הראש, כשאת הלב אני חושש לפתוח אל הילדים. מילים שלא הגיעו היישר מליבי, אין פלא שלא חלחלו אל ליבות התלמידים.

ישראל עמד בסבלנות, ממתין שאלך. במקום ללכת התיישבתי על ספסל שניצב במסדרון "שב לרגע, ישראל".

"ישראל" – התחלתי – "האם אתה אומר קדיש עבור אימך?"

הוא נראה מפוחד. "קדיש? או, הם אמרו לנו להגיד משהו כשעמדנו על יד… כשעמדנו…"

"על יד הקבר?" האצתי בו בעדינות.

הילד הנהן, מבט מרוחק בעיניו, הוא ראה שוב את מה שרצה לשכוח.

"ועכשיו" – המשכתי – "בבוקר. מי אומר את הקדיש כשאנשים מגיעים לכאן להתפלל?"

"איני יודע" – ענה ישראל ומילותיו מעורפלות – "אולי דודי מפלורידה".

"ישראל" – הנחתי את זרועותי מסביבו ומשכתי אותו בעדינות קרוב אליי. גופו הקטן היה נוקשה, מתוח, אגרופו סגור, אבל הוא לא משך את עצמו ממני – "ישראל, עליך להגיד קדיש בשביל אמך. אתה והאחים שלך".

"למה?"

חיפשתי את המילים המתאימות כשניסיתי להסביר לו את משמעות הקדיש, לילד שאומר את הקדיש, לנשמת הנפטר, לעם ישראל. עיניו האפורות של הילד לא סרו ממני. ולפתע צץ במוחי רעיון.

"ישראל, אספר לך סיפור. זהו סיפור על ילד אחר שגם שמו היה ישראל".

סיפרתי לו על ילד קטן שישן על הרצפה בזמן אחר, בארץ אחרת. אימו, אלמנה ענייה שעבדה בבתי עשירים, הניעה את גופו קלות על מנת להעירו. יחד הם עוברים את הרחובות הריקים והמנומנמים אל בית הכנסת. לילד יש בגדים בלויים, נעליים קרועות. אין לו מאום, אך הוא עשיר באמונה ובאומץ. הזיכרון של אביו מלווה אותו תמיד, והוא יודע שה', אבי היתומים, שומר עליו. הילד מתחיל לחזור על הקדיש בקולו הילדותי. אימו, שבורה מעוני ומצער בוכה מדמעות של שמחה בעזרת הנשים ואלפי מלאכים, שביניהם נשמתו של אביו, מגיעים לשמוע את הקדיש שאומר הילד.

מאוחר יותר יתום זה מתייתם גם מאימו, והוא פוסע לבדו ללא מורא ביערות. הוא לא מפחד מאיש, רק מה'. ושם בלי הפרעות הוא שופך את ליבו אל מלך העולם.

"והילד הזה" – אני מסיים את הסיפור – "גדל להיות צדיק גדול, הבעל שם טוב, שאת שמו אתה נושא".

ה.

בדממה האזין ישראל לסיפור כשהוא מועך ומיישר את כוס הנייר שבידיו. לבסוף, עדיין בלי להסתכל אליי ובקול כה שקט שהיה עליי להתכופף אליו, שאל, "אם אני אומר את זה, את הקדיש, היא יכולה לשמוע?"

לאחר מספר דקות ישבנו אני וישראל כפופים מעבר לסידור שמצאנו בארון הספרים. ישראל חזר על המילים עד שהיה מרוצה שהוא מסוגל לקרוא אותן ללא שגיאה. סיכמנו שהוא יגיד את זה עם דודו במשך כל השבוע ולאחר מכן יבוא אל בית הכנסת בכל יום.

"זכור ישראל, אם אין מי שייקח אותך, צור עמי קשר. אני אבוא לקחת אותך". השארתי אותו מסתכל עליי דרך דלתות הזכוכית. איחרתי ביותר מחצי שעה לשיעור בהיברו סקול.

לא ראיתי שוב את ישראל בימי השבעה, אך הצער שלו גרם לו להיות "גיבור הכיתה" והילדים עידכנו אותי במה שקורה: הם ראו אותו במשחק הכדורסל במתנ"ס, הוא הגיע למסיבת יום ההולדת של דייויד, אביו היה מאושפז במשך יומיים אך הוא כבר בבית, ביום ראשון הבא הוא מתכונן ללכת לסקי ולא יחזור לבית הספר עד יום שלישי הבא.

"איזה חופשה" – נאנח בקינאה אחד הילדים – "טוב, כל אחד היה רוצה חופשה כזו, אם אימו נפטרה"…

"שה' ישמור" – הפסקתי אותו באנחה. היה לי ברור שקרובי משפחה וחברים מעסיקים את הילד ככל האפשר, כדי שלא יחשוב על צרות. אמירת קדיש בשש ושלושים בבוקר לא התאימה לסדר העניינים. הייתה לי מעט מאוד תקווה שאראה את הילד ביום שלישי בבית הכנסת שלנו בקצה העיר.

ו.

אך הנה, ביום שלישי מעונן ואפור, נראה לגמרי כלא שייך למקום בין היהודים הזקנים שהתאספו לתפילה במניין, עמד ישראל. ידיים בכיסים, הוא התבונן בשתיקה בשמות שעל גבי לוחות הנחושת שהוצמדו אל הקיר.

פניו הוארו כשראה אותי. "או, הנה אתה ראביי, לא חשבתי שתגיע".

"ואני לא חשבתי שאתה תגיע" – הודיתי. שנינו צחקנו.

"אבא שלי הביא אותי. היה עדיין חשוך לגמרי כשהתעוררתי ועדיין לא אכלתי ארוחת בוקר".

"זה היה שיגעון להעיר אותו מוקדם כל כך" – אביו של ישראל יישר את הכיפה על ראשו – "אך מה יכולתי לעשות. הילד רצה לבוא, לא אחיו, רק הקטן הזה".

ישראל החל להתפתל בחוסר נוחות מבושה בשל תשומת הלב שהוענקה לו, אך ברגע שהתפילה החלה הוא החל להתנודד וניסה להשיג את מהירות התפילה של המבוגרים. גם לי היה קשה להדביק את קצה המניין ולא הרגשתי שהגיע הזמן לומר קדיש, עד שהרגשתי את הלחץ של אצבעות הילד על זרועי.

הסטנדר היה גבוה מדי, וישראל אחז את הסידור בידיו. דממה עמדה בקבוצה הקטנה. קולו הגבוה של ישראל רעד קימעה, אך הוא החל – "יתגדל ויתקדש שמיא רבא". בסיום נחנקו מילותיו על ידי דמעותיו, אך אז הוא כבר לא היה היחיד שבכה.

"לגמרי לא רע עבור ילד בן אחת עשרה" – הרופא קינח בקול את אפו – "איני יודע אם אי-פעם אמרתי לך, אבל הסבא-רבא שלו היה רב מפורסם ברוסיה. תלמיד חכם".

יצאנו יחד אל אור היום. זה יהיה יום חורפי די נעים למרות הכל.

"ראביי" – ישראל דיבר אליי. פניו הקטנות חיוורות ופונות לעבר קרני השמש. קצות תלתליו מגיעים עד עיניו, אך עיניו האפורות מביטות היישר לעיניי, לא עוד אבודות ונבוכות – "אני אבוא בכל יום. אני אבוא במשך כל השנה".

ז.

אביו של ישראל לא הרגיש טוב. הוא נכנס ויצא מבית הרפואה במשך כל ימות החורף. "זה לא טוב, ראביי" – הוא הניח ידו על ליבו בכעס – "זה לא טוב שם. מה יהיה עם הקטן שלי, עם ישראל?"

בסוף הייתי אני עובר בכל יום על יד ביתו של ישראל בשברולט שלי, לוקח אותו מדי בוקר לבית הכנסת, נוהג ברחובות השקטים בעוד איילת השחר מאירה באיטיות את העולם. דיברנו. בתחילה שוחחנו סתם, אודות בית הספר, ספורט, מכוניות ובר-מצווה. ואז הגיעו השאלות, קודם בביישנות ולאחר מכן גועשות: "האם בן יכול להדליק נרות שבת? האם יש ברכה לאכילת צדפות? אפשר לעשות קידוש על בייגל? אם ה' אוהב את היהודים, למה הם סבלו כל כך? האם אפשר לרוץ לבית הכנסת כשזה מדי רחוק ללכת? אם אסור לגעת בכסף בשבת, האם מותר להגיד לחנווני להוציא את הכסף מהכיס שלי? מותר להגיד 'שמע' פעם נוספת אם מתעוררים בלילה עם חלום רע? ומה אם יש אדם טוב, באמת אדם טוב, אבל הוא לא מאמין בתורה?"

היו שאלות ששברו את ליבי. אחרות היו מצחיקות, אבל לא יכולתי לצחוק. איך אפשר לצחוק על צעדיו הראשונים של יהודי לקראת חיי יהדות?

אודות אימו הוא דיבר אתי רק פעם אחת.

"האם משיח באמת עומד לבוא?"

"הוא באמת מגיע, וממש מהר".

"האם זה נכון מה שאמרת שכל ה… שכל המתים יקומו לתחייה?"

"האם אני אשקר לך, ישראל?"

"לא, אני לא חושב ששיקרת לי. זה רק שהיא כה חסרה לי, אני מתגעגע כל כך."

ח.

החורף פינה את מקומו לאביב ולקיץ זהוב. לאנשים בלואל היה קשה להאמין שישראל עדיין אומר קדיש.

הילדים בבית הספר הזכירו זה לזה, "אל תיתנו לישראל סידור, הוא התפלל כבר עם הגברים". "עדיין?" – "עדיין".

אנשים רבים יכולים ללמוד ממנו – נדו זה לזה אנשי המניין. הם הרעיפו על ישראל דג מלוח ומציות. בקושי מנעתי מהם למזוג לו כוסית של קוניאק.

אני לא מבין את זה – מניד אביו את ראשו בתהייה – הוא מעולם לא התמיד במשהו לזמן ממושך כל כך. אפילו לא בארגון 'הצופים'. ואתה יודע משהו? – פניו החרושים והמרירים התרככו כמו תמיד כשדיבר אודות ילדו הצעיר "הוא מדליק נרות בכל יום שישי והוא עושה את זה בעצמו – הוא לוקח את החלה קטנה שאתה נותן לו, מכסה אותה ועושה קידוש" – קולו נחנק לפתע. באחד הימים העוזרת מגישה לו את ארוחתו, בשר של … הוא מניד בראשו ואומר: "אני לא אוכל את זה, זה לא כשר". ואז אני אומר לו, "ישראל, זה לא הגיוני. כל מה שיש לנו פה בבית הוא טרף, אצות הים, הבשר, הכלים". ואתה יודע מה הוא עונה לי? הוא אומר: "צריך להתחיל איפהשהו".

מר גרובר התחיל ללמד אותו שיעורים לקראת בר-מצווה "אחיו למדו אצלי חמש שנים. אפס. לגמרי שום דבר. הילד הזה רוצה ללמוד. סוף-סוף יש לי תלמיד ולא מכשיר הקלטה. זהו נס".

אך אני לא הייתי מופתע ואני חושב שאני יודע מתי הנס הזה התרחש. היה זה ביום שילד מפוחד ואבל האזין בקשב לסיפור אודות הבעל שם טוב, הצדיק שיודע לגלות את הניצוץ הטמון עמוק בנשמתו של כל יהודי.

מאת בית חב"ד רחובות

כוחו של הקדיש

יום חמישי, ינואר 22nd, 2009

סיפור שהתרחש בתחילת שנות השבעים בי-ם.
מעשה באישה צדקנית שמנהגה היה להפריש כמה פרוטות ממשכורתה לשמש בית הכנסת כדי שייאמר על בנה שנפטר קדיש יתום. ארע ולקראת החגים קיבלה מתנה – העלאה במשכורתה, עקב הצטיינותה ועבודתה בנאמנות ובחריצות יתרה.

היא קיבלה בשמחה רבה וחשבה מה עליה לעשות, איזה מעשה שיגרום נחת רוח. והיא הולכת לבית הכנסת כהרגלה והנה צץ רעיון במחשבתה ותאמר, הנה אני יום יום עושה את המוטל עלי, אני נותנת כמה פרוטות לשמש כדי שיאמר קדיש על בני, ומה עם מי שאין מי שיאמר עבורו קדיש והוא גלמוד, ונמצא בצער רב על כך בעולם האמת. ותאמר אולי כדאי שאתן כמות פרוטות כפולה לשמש שיאמר קדיש שני ויכוין לאיזה גלמוד שאין מי שיגיד עליו קדיש. ותעש כן, היא מסרה פרוטות כפולות לשמש, ושיגיד קדיש שני לבד מהקדיש שהיה אומר על בנה, ושיכוין על איזה גלמוד, וכך עשתה כמה ימים כל זמן שהיו לה כמה פרוטות ברשותה. והיתה מוצאת בכך קורת רוח וסיפוק לנפשה.

והנה יום אחד והיא יוצאת מבית הכנסת מעזרת הנשים, אחרי שומעה מפי השמש קדיש יתום לזכר בנה, וגם קדיש על הגלמודים. והנה בא לקראתה איש נכבד וישאל אותה מה היא מעשיה בעזרת נשים  שעה שאין דרכן של הנשים לבוא לבית הכנסת, ומה יש לה עם השמש שהיא תמיד מדברת עימו.

ותאמר לו אדוני הנכבד, אני באה יום יום לבית הכנסת, ומוסרת לשמש כמה פרוטות על מנת שיאמר קדיש לעילוי נשמת בני יחידי שנקטף בחצי ימי, והיא לא סיפרה לו על הקדיש השני שציוותה על השמש שיאמר לעילוי נשמת איזה גלמוד. וישאל אותה מה שמך? ותאמר לו, ויוצא האיש פנקס המחאות של בנק ויכתוב את שמה, ויאמר לה קחי ההמחאה לבנק פלוני ושם יתנו לך סכום כסף בעבורו, והיא קיבלה את ההמחאה ממנו ותוהה על זה.

למחרת היום הלכה ותשאל את השכנים איפה מקום הבנק, ויאמרו לה שהוא במקום פלוני, ותלך אל הבנק ותעמוד אצל הדלפק ותמסור לפקיד את ההמחאה שקיבלה מאותו אדון. והפקיד כראותו את סכום ההמחאה השתומם, ויאמר אל האשה בואי איתי אצל הפקיד הגבוה ממני, שאני אינני מורשה לתת המחאה בסכום כה גדול. ותלך אחריו אל הפקיד השני הממונה על הראשון.

וכמעשהו של ראשון כך מעשהו של הפקיד השני, כראותו את הסכום הנקוב על ההמחאה נבהל, ויאמר אל האשה שבי פה ואני נכנס למנהל, כי זה לא ביכולתי לשלם סכום כה גדול. והפקיד הנזכר נכנס למנהל וירא לו את ההמחאה, והמנהל כראותו את ההמחאה קם בזריזות ממקומו ויאמר: מי הביא את ההמחאה הזו. ויאמר לו: אשה אחת והיא יושבת בחדרי, אמר לו לך והבא אותה אלי, הוא הלך וקרא לאשה הנ"ל, ויקח המנהל כסא ויקרב אותו אליה, וישאל לאשה הגידי לי מי נתן לך המחאה זו? ואימתי קיבלת אותה? ותאמר האשה: אתמול קיבלתי אותה ליד בית הכנסת, ותספר לו את כל העניין מתחילתו ועד סופו. ולא הסתירה ממנו גם אודות הקדיש השני.

ויאמר לה גברת, הביטי פה אל התמונה התלויה אצל הקיר האם זה האיש אשר ראית אתמול? ותאמר לו כן אדוני, והוא בעצמו ובכבודו שנתן לי את ההמחאה הזו. ויצעק צעקה גדולה ומרה, ויבך בכי גדול, שזה כשלושים שנה שמת אביו, שהיה מנהל את הבנק הזה, ואחרי מותו נהיה בנו למנהל, ומיום שנפטר אביו הוא לא אמר קדיש, והאב נשאר גלמוד בעולם האמת. ובנו התחרט חרטה גמורה ויאמר לאשה: גברת, את מהיום והלאה יהיה לך חדר בתוך ביתי, ועל שולחני תאכלי ותשתי, וכל מחסורייך עלי. והנני מודה שאני האשם שלא אמרתי קדיש על המנוח אבי, ואת ברוכה לה' תהיי על שהצלת את אבי בקדיש של הגלמוד, וגם שכרך על שהצלת אותי והחזרת אותי למוטב, וה' הטוב יתן לך כגמולך בעולם האמת.

תודה לFXP


רבי עקיבא מציל מן הדין…

יום שלישי, ינואר 20th, 2009

מעשה באדם אחד שבא על נערה המאורסה ביום הכפורים, והוציאוהו והרגוהו. ולאחר מיתתו נולד לו בן מאשתו, ונמנעו בני ישראל למולו.

פעם אחת היה רבי עקיבא מהלך בדרך, ומצא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, והיה נושא משא גדול של עצים, שלא היה אדם בעולם ולא חמור ולא סוס שיכולים לטעון כמותו.

אמר לו רבי עקיבא משביע אני אותך בשבועה שתאמר אם אתה בן אדם או שד או איזו בריה אתה?
אמר לו רבי אדם הייתי, וכבר נפטרתי מן העולם ההוא. ובכל יום אני מביא משא כזה, ומכניסים אותי לתוך הגיהנום ושורפים אותי בתוכו שלשה פעמים ביום, וזה עמלי בכל יום ויום.

אמר לו רבי עקיבא, מה עשית שעושים לך כך? אמר לו אותו האיש, אנו באתי על נערה מאורסה ביום הכפורים.
אמר לו, בני שמעת אם יש לך תקנה באותו עולם? אמר לו כך שמעתי מאחורי הפרגוד, שבזמן שיעלה בני לספר תורה ויאמר "ברכו את ה' מבורך" מוציאים אותי מגיהנום, ומכניסים אותי לגן עדן.
אמר לו רבי עקיבא הנחת אשה או בן? אמר לו בן אחד נולד לי אחר מיתתי ונמנעו ישראל למולו. אמר לו מה שמך? אמר לו ארנוניא. אמר לו ומה שם אשתך? אמר לו שישכייא. אמר לו ומה שם עירך?אמר לו לודקיא.

מיד כתב רבי עקיבא שמו ושם אשתו ושם עירו. והלך רבי עקיבא עד שבא לאותה העיר. כיון שבא לעיר יצאו אנשי העיר לקראתו, אמר כלום ידעתם איש פלוני ואשתו? אמרו שם רשעים ירקב. אמר להם על מה? אמרו לו כך וכך עשה. אמר להם אף על פי כן הביאו לי בנו.

הביא אותו וצוה למולו, ולהושיבו ללמוד. וכן עשו ולמדוהו ברכות שצריך לו לספר תורה.

ביום השבת צוה לקרותו לספר תורה. אמר "ברכו את ה' המבורך לעולם ועד" מיד הוציאוהו מגיהנום והכניסוהו לגן עדן.

באותו הלילה בא בחלום לרבי עקיבא ואמר לו תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

(מדרש תנחומא פרשת נח, כפי שהובא באור זרוע)

 

בזוהר הקדוש הובא מעשה זה, בסיום שונה.

שרבי עקיבא לימדו לומר ההפטרה בבית הכנסת, וכן עשה, והמשיך ולימוד תורה, עד שגדל בתורה ונסמך בתואר רבי. ואז נתגלה המת בחלום אצל רבי עקיבא ואמר לו רבי הקב"ה ינחמך כפי שניחמתני, כי בשעה שאמר בני ההפטרה הפקיעו ממני דין גיהנום, ובשעה שעבר להתפלל ואמר קדיש קרעו לי גזר דיני מכל וכל, ובשעה שנתחכם בני והוסמך על ידך עטרוני בכתרם של צדיקים והושבינו עמהם בגן עדן.


"ותודה שטסתם ג'ט-בלו"

שבת, ינואר 17th, 2009
לא, זו לא פרסומת לחברת תעופה. זה סיפור מרגש


הפתעה במטוס. צילום: דיילת ג'טבלו
הפתעה במטוס. צילום: דיילת ג'טבלו

אני מתרווח במושבי בטיסת אל על בדרכי לישראל לחגיגת בר המצווה של אחד מחברי קהילתנו. השעה היא 11:30 בבוקר וביחד עם 450 הנוסעים האחרים אני מנסה להסתדר בצורה הנוחה ביותר לטיסה הארוכה לארץ הקודש. ראשי סחרחר עליי. אני עדיין לא יכול להאמין למה שקרה לי לפני שעות אחדות בלבד.

בשל פטירתה של אמי עליה השלום, השתדלתי להשתתף בכל תפילה ולומר קדיש לזכר אמי. אלא שטיסת ג'ט-בלו [JetBlue] מספר 46 מאורלנדו לשדה התעופה קנדי בדרך לישראל היוותה עבורי אתגר אמיתי.

לוחות הזמנים של טיסות ההמשך שלי היו צפופים מאוד ולכן סידרתי שאחי, שליח חב"ד ברוזלין שבניו-יורק, יאסוף אותי משדה התעופה קנדי ואסע למרכז חב"ד בעירו, שם אשתתף בתפילת המנחה.

הייתי מוכן לכל האפשרויות – או כך לפחות חשבתי. ביידיש קיים ביטוי שאומר, "א מענטש טראכט און גאט לאכט" – או בלשון הפסוק "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום". זו הייתה דוגמא מושלמת. היינו אמורים לצאת מאורלנדו בשעה 4:15, אבל הטייס הכריז על עיכוב של 90 דקות בגלל מזג אוויר גרוע.

לא פספסתי אמירת "קדיש" אחת מאז שאמי הלכה לעולמה עשרה חודשים קודם לכן. מה לעשות? הייתי מודאג וחשבתי על פתרונות אפשריים. ארד מן המטוס. אחמיץ את הטיסה – תמיד אוכל להזמין עוד טיסה, אבל לא אוכל להחמיץ אמירת "קדיש".

"סליחה", שאלתי את אחת הדיילות, "יש לי פגישה חשובה בניו-יורק ואם לא אוכל להגיע לשם בזמן, אאלץ לרדת עכשיו מן המטוס".

"אני מצטערת מאוד", הוא השיבה בנימוס. "איננו יכולים לחזור. אנו כבר על המסלול, ממתינים להמראה. ישנם מטוסים לפנינו ומאחורינו. אנחנו לא יכולים לזוז, זה בלתי אפשרי". טוב, לפחות ניסיתי…

חלפו שלושים דקות והעניינים לא זזו. כל כמה שניות הסתכלתי בשעוני וחישבתי מהו הזמן המוקדם ביותר שנצליח להגיע בו. חלפו עוד 15 דקות. ראיתי שאני מוכרח לעשות משהו – אבל מה?

פתאום חלפה במוחי מחשבה נועזת. אולי נמצאים על הטיסה מספיק יהודים למניין? לא הבחנתי ביהודים דתיים, אבל זו הייתה תקוותי האחרונה.

"לפני שאתחיל למשוך תשומת לב מכל הנוסעים, אבדוק את סיכויי ההצלחה שלי", אמרתי לעצמי. כשאני משתדל שלא להתבלט, קמתי ממקום מושבי, לכאורה כדי לחלץ את עצמותי, וצעדתי הלוך ושוב במעבר המטוס כשאני תר אחרי פנים בעלי מראה יהודי. אבוי, רק לבחור שבמושב האחרון היו פנים בעלי מראה יהודי, ואפילו לגביו לא הייתי לגמרי בטוח. האם אני חולם או נואש עד כדי כך שאני מדמיין לעצמי שהוא נראה יהודי? אזרתי עוז ושאלתי אותו ישירות: "אתה יהודי?" כשהוא ענה לי "כן" כמעט קפצתי לתקרה מרוב שמחה. הסברתי לו מהר שהיה עליי לומר "קדיש" לאמי וכי אני זקוק למניין. הוא הבין. "ספור אותי כאחד מן העשרה" (מניין לתפילה זקוק לעשרה גברים יהודיים), הוא השיב והתיישב בחזרה אל מול מסך הטלוויזיה כשהוא מניד קלות בראשו כדי לאחל לי מזל טוב בחיפושיי.

כשאני מעודד על ידי ההצלחה הראשונה הלכתי וזיהיתי עוד פנים "בעלי מראה יהודי". לא חלף זמן רב והגענו לארבעה. כל אחד מהם אמר לי, "אני לא דתי" או "אני לא יודע איך להתפלל". עם זאת, הם גילו נכונות לעזור.

הדקות הוסיפו לנקוף, אך נתקלתי במבוי סתום. לא הצלחתי לזהות עוד פנים בעלי מראה יהודי. ככלות הכל, כמה פורטוריקנים יכולים היו להיות יהודים? האם עליי לחדול ממאמציי? לוותר? הלכתי ממושב למושב ושאלתי, אך הפעם בסגנון קצת אחר. "סליחה, האם מישהו ביניכם הוא יהודי?" שאלתי, והבלתי אפשרי הלך וקרם עור וגידים. פעם בכמה זמן, התשובה הייתה "כן, הוא יהודי", או "כן, אני יהודי".

הצלחתי להגיע לשבעה אנשים. הייתי זקוק לשלושה נוספים בלבד. במפתיע, אחד ממנהלי חברת ג'ט-בלו ישב במושב רגיל. "אני יכול לעזור לך?" הוא שאל. חשבתי שהוא סתם פועל בהתאם לכללי שירות הלקוחות של החברה, אבל משהסברתי את הבעיה שלי, הוא מיד נחלץ לעזרתי. בראשי החלה להתנגן מנגינת הפרסומת של חברת ג'ט-בלו. לתדהמתי הוא הציע להשתמש במערכת הכריזה כדי להודיע כי דרושים מתנדבים בני הדת היהודית.

"תודה", השבתי לו, "אך אני מעדיף למשוך פחות תשומת לב".

"סלח לי", קרא אדם שישב בעבר השני של המעבר. "שמעתי את שיחתך. אני יהודי". כעת היו לנו שמונה אנשים. התחלתי להאמין שזה עומד לקרות. המשכתי בחיפושיי. התחלתי לחוש התרגשות נוכח הסיכוי שיתקבץ לו "מניין" בדרך נס, אולם סדרת תשובות שליליות לשאלתי החזירו אותי למציאות. נוסע אחד שמאוד רצה לעזור אך לא היה יהודי אמר לי, "החבר שלי הוא חצי יהודי". כששמץ תקווה מתגנב ללבי, שאלתי את חברו, "אתה יהודי?" – "לא, לא ממש", הוא אמר לי. מאוכזב, פניתי ללכת משם, אך הוא קרא אחריי והוסיף, "אבל סבתא שלי הייתה יהודייה". פניתי אחורנית ושאלתיו, "אמא של אמא שלך?" – "כן, אבל זה לא עושה אותי יהודי, נכון?" "בטח שכן!" אמרתי לו. "יופי, פתאום אני מגלה שאני יהודי! אולי האיחור בטיסה היה שווה רק בשביל זה!".

כפסע ביני לבין ההצלחה, התחלתי לצעוד בבטחון במורד המעבר כשאני מוכן להשיק את המניין הכמעט מושלם. בשלב זה כבר ידעו כל נוסעי המטוס מה מתרחש. פעם בכמה זמן שאלני המנהל, "לכמה הגעת?" כשאמרתי לו שהגעתי לתשעה, הוא דיבר במכשיר הקשר שלו עם תא הטייס ושאל אם יש יהודים בין אנשי הצוות. "שלילי", הגיעה התשובה.

בנקודה זו רצו כולם לעזור, אך המצב נראה חסר תקווה. כבר עברתי פעמיים על כל מושב והתחלתי להשלים עם העובדה הקודרת שעל הטיסה הזאת קיימים כנראה רק תשעה יהודים ממין זכר מעל גיל 13.

בעודי עושה את דרכי בייאוש חזרה למושבי, מישהו שריחם עליי מאוד עצר אותי ושאל: "יש לי חבר יהודי בג'ורג'ייה שאני יכול להרים אליו טלפון. זה יעזור?" הסברתי מדוע זה לא יעזור והודיתי לו בכל מקרה. (כאילו שלא הכרתי בעצמי כמה יהודים שיכולתי לטלפן אליהם…).

התקשרתי לאחי וסיפרתי לו את הסיפור כולו. "אתה לא תאמין: יש לנו תשעה אנשים למניין הזה! אבל זהו זה," אמרתי לו בדאגה. "אתה הרי קצין דת במשטרה כאן? אולי תשיג ליווי משטרתי למטוס, או אולי תוכל לגרום לאדם יהודי מן הבטחון להגיע לכאן ולעלות למטוס?" הוא אמר שהוא ינסה, אבל לא נשמע מעודד במיוחד. הזמן והסיכויים פעלו שניהם נגדנו.

"אם לא אצליח להשלים את המניין הזה אחרי שהשגתי תשעה יהודים על הטיסה, זה יהיה מאכזב נורא", אמרתי לעצמי. הכנתי את עצמי נפשית לאכזבה שכזו, מפני שלא נשארו לי ברירות. שבתי למושבי וחיכיתי לראות מה יקרה.

חלפו שניות מספר. הנוסע שישב ממש מאחוריי כחכח בגרונו ואמר, "אני ממש מצטער, אבל קודם, כשאמרתי לך שאני לא יהודי, לא אמרתי את האמת. האמת היא שאני יהודי". עיניי התרחבו בפליאה. בהתחלה חשבתי שהוא עובד עליי, או שהוא סתם מנסה להיות נחמד כי הוא רואה עד כמה אני נואש. הייתי חשדן וידעתי שאני צריך לחקור אותו קצת. "אמך יהודייה?" שאלתי אותו בניחותא (כאילו עמד לרשותי כל הזמן שבעולם).

"בטח", הוא השיב. "שם נעוריה הוא הורוביץ. אין שם יותר יהודי מזה"; ואז הוא הוסיף, "אין כל ספק בכך. אני אפילו מכיר את תפילת "ברוך אתה אד-ני…".

כולם סביבי היו נרגשים מאוד. נופפתי בזרועי למנהל המסור מחברת התעופה שישב כעשר שורות לפניי. "הצלחנו!" קראתי. "יש לנו עשרה איש!" הוא כל כך שמח שאפשר היה לחשוב שהוא זכה בלוטו.

המנהל הזמין אותי להיפגש עם הדיילות בחלק האחורי של המטוס. הוא רצה להבטיח שה"מניין" יתנהל כשורה. הלכתי לשם ואמרתי להם שבעצם אני לא צריך הרבה, ושאני לא רוצה לגרום להם אי-נוחות כלשהי. הצעתי שנתחיל לאחר חלוקת המשקאות כדי שלא נפריע להן בעבודתן. מעבר לכך, אמרתי להם שתפילת המנחה תיקח בין שבע לעשר דקות בסך הכל. כמו כן הודיתי להן על עזרתן ועל ההבנה שגילו.

המנהל הציע להודיע לי לכשיסיימו את חלוקת המשקאות במטוס. הוא אף אמר שיסייע לי לאסוף את תשעת המתנדבים שלי. ברגע שקיבלתי את ההודעה ממנו התחלתי ללכת במורד המעבר ו"לאסוף" את האנשים. (קיוויתי שאזכור מיהם ואכן זכרתי). כעבור זמן קצר שורה של יהודים צעדו אחריי לכיוון אחורי המטוס. כשלוש שורות לפני הסוף ראיתי פתאום פרצוף שהחמצתי. "הוא נראה יהודי ללא ספק", חשבתי לעצמי. עם כל האנשים האלה שאינם מוכרים לי, אולי מוטב שיהיו לנו אחד-עשר איש, ליתר בטחון.

לפיכך עצרתי ושאלתי אותו, "אתה יהודי?"

"כן", הוא השיב, "אבל תראה, אתה חוסם את המעבר! כל האנשים האלה רוצים לעבור!" אמרתי לו, "האנשים האלה הם המניין שלי". האיש התאושש מתדהמתו ואמר, "אם ככה, גם אני בא".

האווירה בחלק האחורי של המטוס הייתה אקסטטית ומחשמלת. הגברים היהודיים היו מאושרים כל-כך שהיה אפשר לחשוב שהקבוצה שלהם זכתה בליגת האן. בי. איי. נדחסנו לתוך המטבח הזעיר באחורי המטוס. לדיילות בקושי היה מקום לעמוד איתנו, ולכן הצעתי להן בנימוס לעמוד לפנינו "כדי לוודא שאיש לא יפריע לתפילה". הן נענו לבקשתי בשמחה.

לפני תחילת המניין הסברתי לחברים הלא-דתיים מה אנו עומדים לעשות. ממבטיהם ההמומים נראה היה שרק שלושה מאחד-עשר האנשים השתתפו אי-פעם במניין. אמנם מטרתי העיקרית הייתה לומר קדיש, לא רציתי שאותם יהודים חילוניים יחוו את התפילה כמין מס שפתיים. לכן ניצלתי את ההזדמנות לומר כמה מילים על מושג התפילה.

"התפילה אינה מוגבלת למקום מסוים אלא ניתן להתפלל בכל מקום, החל בחדרך הפרטי ועד למטוס ג'ט-בלו שתקוע על מסלול ההמראה שלו", כך אמרתי להם, ואז הגעתי לפרטים הטכניים. "כיוון שחברת ג'ט-בלו לא מחזיקה עדיין עשרה סידורי תפילה בטיסות הפנימיות, אני אנהל את התפילה בטקסט המקורי – בלשון הקודש –ובעל פה. אני מבקש מכם רק שתגידו "אמן" בזמן המתאים".

"איך נדע מתי לומר אמן, אם אנו לא מבינים עברית?" שאל אחד הנוסעים בהגיון, ואכן הייתה זו שאלה טובה. "אני אאותת לכם באגודלי בזמן המתאים", השבתי לו.

הוצאתי את הכיפה שלי מתחת לכובעי ונתתי אותה לאחד האנשים שעמד סמוך אליי. שאר הגברים לקחו לעצמם כיפות (מפיות נייר) מן המטבח באדיבות חברת התעופה ג'ט-בלו. התמונה הייתה רבת עוצמה.

הדיילת שאלה אם היא יכולה לצלם אותנו בשעת התפילה ואמרתי לה שאין לי שום בעייה עם זה. בלי דיחוי נוסף התחלתי במניין שלנו. כלפי חוץ, הרגשתי נהדר כשהרמתי את אגודלי בפעם הראשונה! כלפי פנים הייתי נרגש עד מחנק בתחושת הודיה לאלוקים.

הגברים אמרו "אמן" בקול רם וברור. אנשי הקבוצה הזאת כלל לא בושו או נבוכו נוכח מורשתם. כל המטוס המה מהתרגשות. גברים חבושי מפיות נייר צעקו "אמן" עם כל הרמת אגודלים של הראביי הזה בעל המראה המיושן, בעוד הדיילת מצלמת הכל. בלי ספק לא הייתה זו התמונה האופיינית לפרסומת של חברת ג'ט-בלו.

למרות הצד המשעשע שבסיטואציה ניכר היה שהעניין נוגע ללב הגברים שבמניין, והם נשארו ממוקדים ורציניים במשך כל התפילה. סיימתי את התפילה מהר והודיתי לכולם מקרב לב על השתתפותם. לאחר מכן שבנו למקומותינו.

כמעט מייד הכריז הטייס שהעיכוב הסתיים וכי אנו אמורים להמריא בעוד דקות אחדות לכיוון שדה התעופה קנדי. הייתה תחושה מדהימה, כמעט כאילו המניין היווה חלק מלוח הזמנים.

כשהמטוס היה באוויר, אחד היהודים במניין בא למקום מושבי שהיה סמוך למסדרון. כשדמעות בעיניו, הוא אמר: "אני בכלל לא מעורב בחיים היהודיים ואני רוצה להודות לך על התזכורת המדהימה הזאת למורשת שלי!" כעת היה זה תורי לחוש ענווה. מצווה אחת גוררת מצווה נוספת. לא יאומן שככה התחלתי את מסעי לארץ הקודש!

תודה לבית חב"ד רחובות