Archive for ינואר, 2009

קדיש יתום נוסח ספרד-אטליה-חב"ד

יום ראשון, ינואר 18th, 2009

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. [אמן]

בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. [אמן]

בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
[אמן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ]

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמָם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. [אמן]

לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא, וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן [אמן]

עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

גירסה ידידותית להדפסה


קדיש יתום נוסח אשכנז

יום ראשון, ינואר 18th, 2009

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. [אמן]

בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. [אמן]

בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
[אמן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא]

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. [אמן]

לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

גירסה ידידותית להדפסה



קדיש דרבנן נוסח ספרד

יום ראשון, ינואר 18th, 2009

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. [אמן]

בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. [אמן]

בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
[אמן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא]

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. [אמן]

לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, דעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי. מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

גירסה ידידותית להדפסה



קדיש דרבנן נוסח חב"ד

יום ראשון, ינואר 18th, 2009

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. [אמן]

בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. [אמן]

בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ]

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמָם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. [אמן]

לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן. וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן. וְעַל כָּל מָאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמִין וְחַיִין-אֲרִיכִין וּמְזוֹנָא-רְוִיחָא ופרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דְבִשׁמַיָא וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: [אמן]

עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

גירסה ידידותית להדפסה


קדיש דרבנן נוסח אשכנז

יום ראשון, ינואר 18th, 2009

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. [אמן]

בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
[אמן, יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא]

יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא. בְּרִיךְ הוּא. בריך הוא. [אמן]

לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן. וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן. וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא. דִּי בְאַתְרָא קַדִּישָׁא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמִין וְחַיִּין אֲרִיכִין וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפֻרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן] 

גירסה ידידותית להדפסה

הקדיש בעולם הקבלה

יום ראשון, ינואר 18th, 2009

ביאורי הקדיש ע"פ פנימיות התורה

טעימה קטנה מהמבואר בפנימיות התורה על הקדיש מעלותיו וסגולותיו.

פעולת קדיש יתום

בכתבי האריז"ל אנו רואים שהוסיף על הכתוב במדרשים ובשולחן ערוך (רמ"א סי' שע"ו), שתועלת הקדיש היא לא רק להציל את הנפטר/ת מעונשי גיהנם, אלא גם להעלותו לגן עדן! ועוד עליות ממדרגה למדרגה!.

 

 

יתגדל ויתקדש – בכמות ובאיכות
כפל הלשון משמעו  "יתגדל" בענין הכמות, "ויתקדש" בענין האיכות. וכל זה לא רק בדרגתו של הקב"ה כפי שהוא בורא עולמות, שגם דרגא זו היא באין ערוך לכל סדר ההשתלשלות. אלא יתירה מזה תוספת גדלות וקדושה ב"שמי' רבא" "שמו הגדול".

(הרבי זי"ע)

 

אמן גימטריא הוי' אדנ"י 
"אמן" הוא בגימטריא של שני השמות "הוי' אדנ"י", וחיבורם (בגימטריה של מילה אחת – אמן) מציין ופועל את החיבור דהאחדות דשם הוי' בלמטה מטה, במקום שאינו כלי לאלקות מצד עצמו, וביטולו לאלקות הוא אך ורק ע"י קבלת אדנות ה'.

(הרבי זי"ע ספר השיחות תשמ"ח ח"א)

 

אמן יהא שמה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך 

 פירוש אחד "יהא שמי"ה" –  שם 'י"ה', "רבא" גדול ושלום. כלומר שאנו מתפללים שיהא שמו גדול ושלם.
פירוש ששני "שמי"ה רבא" - שמו הגדול. כלומר עהא שמו הגדול מבורך. דהיינו שהברכה פועלת גם בשמו הגדול

(להעיר שלהלכה נפסק כפירוש הב' (שולחן ערוך הרב)).

(ספר השיחות תשמ"ח)

בחסידות מבור ששני הפירושים דלעיל קשורים זה לזה, ובקצרה: "ע"י ששם 'י"ה' מתגדל בנפש האדם, על ידי זה נמשך גילוי שמו הגדול".

(ספר המאמרים תרכ"ו)

 

 

הקדיש בתפילה

הקדיש משמש כעמוד בין שליבות התפילה.

כללות התפילה נחלקת ע"פ תורת הסוד, לד' חלקים כנגד ד' עולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.

התפילה היא "סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו", נאמר על כך בזהר: הסולם זאת התפילה. ומלאכי האלוקים הם המלאכים הנבראים מאותיות התפילה. ומלאכים אלו הנה תחילה הם עולים ואח"כ יורדים, והוא השפע ברכה שנמשכת על ידי התפילה.

מכיון שהתפילה היא מלמטה למעלה, לכן סדרן של ד' העולמות בתפילה הוא גם כן מלמטה למעלה. תחילה עשי'ה, ואח"כ יצירה בריאה ואצילות. והם כנגד א. עד 'ברוך שאמר'. ב. פסוקי דזמרה. ג. ברכות קריאת שמע וקריאת שמע. ד. תפילת שמונה עשרה (עמידה).

ואח"כ הוא המשכת האור מאצילות לעולם העשי'ה מלמעלה למטה. אמירת תחנון אח"כ 'אשרי' ו'ובא לציון' וכו'

בין כל עולם ועולם בעליה וירידה בשליבות התפילה, ישנו עמוד המפסיק ומבדיל בין עולם לעולם וגם הוא מחברם, ועמוד זה הוא הקדיש. וכמבואר בספרי קבלה הפרש הכוונות בין הקדישים.

 

מעלת קדיש דרבנן (שקודם התפילה) למתפללים ולנפטרים

והנה יש עוד ענין פנימי באמירת קדיש דרבנן קודם התפלה מה שכולל ב' ענינים. הא' שנוגע למתפללים ביום השנה (יארצייט) ולא עלינו לאבלים ר"ל, והב' שזה נוגע להנשמות של הנפטרים אשר לזכותם ולעילוים מתפללים.

דהנה קדיש הוא עמוד המחבר ויש בו העלאה והמשכה, והוא דבקדיש זה שקודם התפלה יש בו כוונות דהתעוררות רחמים בנוגע לעילוי הנשמות עצמן העולות ע"י תפלת בניהם ובני בניהם יחיו. כמבואר ענין זה בארוכה במקום אחר, דכל דבר טוב בהידור מצוה בכלל ובעניני צדקה ושמירת התפלה בפרט, זהו עילוי לנשמותיהם של האבות, אשר גודל עלייתם הוא ע"י תפלת בניהם ויוצאי חלציהם או רעיו וידידיו העוסקים במצות ותלמוד תורה בשבילם כנודע.

וזהו ו"קדושים בכל יום יהללוך סלה" דקדושים הם הנשמות שהיו בגוף ונסתלקו ועלו למעלה, הנה יהללוך הוא העילוי שלהם מדרגא לדרגא עד רום המעלות. דזהו סלה שהוא עילוי שאין לו סוף, הוא ע"י התפלה דבכל תפלה ותפלה מג' תפלות דשחרית מנחה וערבית הוא עילוי חדש. 

וכן הוא בנוגע להמתפללים עצמם אשר בתפלתם לעילוי נשמת אבותיהם ואבות אבותיהם, הנה בזה הם גורמים נחת רוח לנשמות העולות, ואשר בגלל זאת הנה נשמות אבותיהם ואבות אבותיהם מעוררים רחמים בעד יוצאי חלציהם.

וכן הוא גם לאלו שמזכים אותם בזכות מצוות ותלמוד תורה, כנ"ל להיות נמשך להם שפע ברכה בגשמיות וברוחניות.

(על פי אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ זי"ע)

מדוע אבל אומר קדיש יתום

יום שבת, ינואר 17th, 2009

גדולתו של הבורא בעיצומו של אבל

הרב ירוחם אליפורט

אנו מוצאים כי אמירת הקדיש על ידי אדם קרוב יש בה זכות גדולה לנשמת הנפטר. מדוע? האם יכולות פעולותינו בעולם הפיזי להשפיע על מי שהלך לעולם הרוח? התשובה היא כן רבתי, וניתן להבין זאת אף טוב יותר על ידי בחינת תפילת הקדיש עצמה.    

רבים מוצאים עניין רב בעובדה שתפילה זו, שהיא התפילה העיקרית הנאמרת למי שנפטר, לא מזכירה כלל את המוות, את האבדן או את האבל, ואף אין בה אזכור לאדם שנפטר. תפילת הקדיש מדברת על גדולתו של אלוקים. למעשה, הקדיש הוא חיזוק האמונה בבורא ובעוצמתו הבלתי מוגבלת. אילו היה עלינו לתמצת את נושא הקדיש, היה עלינו לומר שתמצית הקדיש היא שאלוקים הוא גדול וכי הכל בא מאלוקים, כך שכל המתרחש הוא בסופו של דבר לטובה. בדומה לברכת 'ברוך דיין האמת' שמשמעה – אני לא מהרהר אחר גזירת הבורא. ומקבל עלי הכל באהבה.

זוהי אמירה עמוקה עבור אדם שנמצא בעיצומו של אבל. זוהי גם האמירה העוזרת לנשמת הנפטר ומוכיחה שמי שנותר מאחור יוכל לשמור על קשר חשוב עם אלה שהלכו לעולמם.

המסורת מלמדת אותנו כי אחרי המוות הנשמה עולה ונשפטת בהתאם למעשים שעשתה כל עוד היא חיה בעולם הפיזי. כל מה שהנשמה הגשימה, חיובי ושלילי גם יחד, נשקל בקפדנות. אחת המורשות הגדולות ביותר שאדם יכול להותיר מאחוריו הוא משפחה שקיבלה השראה מאלוקים אפילו בשעות צרה ומצוקה.

כאשר בעיצומו של תהליך המשפט שעוברת הנשמה עולות מילות הקדיש המקודשות שאומרים אותם שמצויים באבל הכבד ביותר, הדבר מעניק לנשמה מתנה גדולה. כמובן שאדם אשר נתן לסובבים אותו השראה עד שהגיעו למידה כה רבה של אמונה ושל מחויבות, הוא אדם שהגשים מעשים גדולים רבים ומוכן לחוות בשמים את התגשמות אורו של הבורא.

זוהי הסיבה שבגללה רבים מחליטים לקיים מצוות לכבודם ולזכרם של מי שהלכו לעולמם. הם מבקשים להוכיח כי הנפטר הוא באמת נשמה טובה שראויה להגיע לגן עדן.

מסתבר שהתחושה האינטואיטיבית של אנשים רבים שצריך לומר קדיש היא מדויקת מאוד. ניתן לטעון שאמירת קדיש היא הסימן הגבוה ביותר לאהבה ולכבוד שניתן לחלוק למי שהלך לעולמו.


"ותודה שטסתם ג'ט-בלו"

יום שבת, ינואר 17th, 2009
לא, זו לא פרסומת לחברת תעופה. זה סיפור מרגש


הפתעה במטוס. צילום: דיילת ג'טבלו
הפתעה במטוס. צילום: דיילת ג'טבלו

אני מתרווח במושבי בטיסת אל על בדרכי לישראל לחגיגת בר המצווה של אחד מחברי קהילתנו. השעה היא 11:30 בבוקר וביחד עם 450 הנוסעים האחרים אני מנסה להסתדר בצורה הנוחה ביותר לטיסה הארוכה לארץ הקודש. ראשי סחרחר עליי. אני עדיין לא יכול להאמין למה שקרה לי לפני שעות אחדות בלבד.

בשל פטירתה של אמי עליה השלום, השתדלתי להשתתף בכל תפילה ולומר קדיש לזכר אמי. אלא שטיסת ג'ט-בלו [JetBlue] מספר 46 מאורלנדו לשדה התעופה קנדי בדרך לישראל היוותה עבורי אתגר אמיתי.

לוחות הזמנים של טיסות ההמשך שלי היו צפופים מאוד ולכן סידרתי שאחי, שליח חב"ד ברוזלין שבניו-יורק, יאסוף אותי משדה התעופה קנדי ואסע למרכז חב"ד בעירו, שם אשתתף בתפילת המנחה.

הייתי מוכן לכל האפשרויות – או כך לפחות חשבתי. ביידיש קיים ביטוי שאומר, "א מענטש טראכט און גאט לאכט" – או בלשון הפסוק "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום". זו הייתה דוגמא מושלמת. היינו אמורים לצאת מאורלנדו בשעה 4:15, אבל הטייס הכריז על עיכוב של 90 דקות בגלל מזג אוויר גרוע.

לא פספסתי אמירת "קדיש" אחת מאז שאמי הלכה לעולמה עשרה חודשים קודם לכן. מה לעשות? הייתי מודאג וחשבתי על פתרונות אפשריים. ארד מן המטוס. אחמיץ את הטיסה – תמיד אוכל להזמין עוד טיסה, אבל לא אוכל להחמיץ אמירת "קדיש".

"סליחה", שאלתי את אחת הדיילות, "יש לי פגישה חשובה בניו-יורק ואם לא אוכל להגיע לשם בזמן, אאלץ לרדת עכשיו מן המטוס".

"אני מצטערת מאוד", הוא השיבה בנימוס. "איננו יכולים לחזור. אנו כבר על המסלול, ממתינים להמראה. ישנם מטוסים לפנינו ומאחורינו. אנחנו לא יכולים לזוז, זה בלתי אפשרי". טוב, לפחות ניסיתי…

חלפו שלושים דקות והעניינים לא זזו. כל כמה שניות הסתכלתי בשעוני וחישבתי מהו הזמן המוקדם ביותר שנצליח להגיע בו. חלפו עוד 15 דקות. ראיתי שאני מוכרח לעשות משהו – אבל מה?

פתאום חלפה במוחי מחשבה נועזת. אולי נמצאים על הטיסה מספיק יהודים למניין? לא הבחנתי ביהודים דתיים, אבל זו הייתה תקוותי האחרונה.

"לפני שאתחיל למשוך תשומת לב מכל הנוסעים, אבדוק את סיכויי ההצלחה שלי", אמרתי לעצמי. כשאני משתדל שלא להתבלט, קמתי ממקום מושבי, לכאורה כדי לחלץ את עצמותי, וצעדתי הלוך ושוב במעבר המטוס כשאני תר אחרי פנים בעלי מראה יהודי. אבוי, רק לבחור שבמושב האחרון היו פנים בעלי מראה יהודי, ואפילו לגביו לא הייתי לגמרי בטוח. האם אני חולם או נואש עד כדי כך שאני מדמיין לעצמי שהוא נראה יהודי? אזרתי עוז ושאלתי אותו ישירות: "אתה יהודי?" כשהוא ענה לי "כן" כמעט קפצתי לתקרה מרוב שמחה. הסברתי לו מהר שהיה עליי לומר "קדיש" לאמי וכי אני זקוק למניין. הוא הבין. "ספור אותי כאחד מן העשרה" (מניין לתפילה זקוק לעשרה גברים יהודיים), הוא השיב והתיישב בחזרה אל מול מסך הטלוויזיה כשהוא מניד קלות בראשו כדי לאחל לי מזל טוב בחיפושיי.

כשאני מעודד על ידי ההצלחה הראשונה הלכתי וזיהיתי עוד פנים "בעלי מראה יהודי". לא חלף זמן רב והגענו לארבעה. כל אחד מהם אמר לי, "אני לא דתי" או "אני לא יודע איך להתפלל". עם זאת, הם גילו נכונות לעזור.

הדקות הוסיפו לנקוף, אך נתקלתי במבוי סתום. לא הצלחתי לזהות עוד פנים בעלי מראה יהודי. ככלות הכל, כמה פורטוריקנים יכולים היו להיות יהודים? האם עליי לחדול ממאמציי? לוותר? הלכתי ממושב למושב ושאלתי, אך הפעם בסגנון קצת אחר. "סליחה, האם מישהו ביניכם הוא יהודי?" שאלתי, והבלתי אפשרי הלך וקרם עור וגידים. פעם בכמה זמן, התשובה הייתה "כן, הוא יהודי", או "כן, אני יהודי".

הצלחתי להגיע לשבעה אנשים. הייתי זקוק לשלושה נוספים בלבד. במפתיע, אחד ממנהלי חברת ג'ט-בלו ישב במושב רגיל. "אני יכול לעזור לך?" הוא שאל. חשבתי שהוא סתם פועל בהתאם לכללי שירות הלקוחות של החברה, אבל משהסברתי את הבעיה שלי, הוא מיד נחלץ לעזרתי. בראשי החלה להתנגן מנגינת הפרסומת של חברת ג'ט-בלו. לתדהמתי הוא הציע להשתמש במערכת הכריזה כדי להודיע כי דרושים מתנדבים בני הדת היהודית.

"תודה", השבתי לו, "אך אני מעדיף למשוך פחות תשומת לב".

"סלח לי", קרא אדם שישב בעבר השני של המעבר. "שמעתי את שיחתך. אני יהודי". כעת היו לנו שמונה אנשים. התחלתי להאמין שזה עומד לקרות. המשכתי בחיפושיי. התחלתי לחוש התרגשות נוכח הסיכוי שיתקבץ לו "מניין" בדרך נס, אולם סדרת תשובות שליליות לשאלתי החזירו אותי למציאות. נוסע אחד שמאוד רצה לעזור אך לא היה יהודי אמר לי, "החבר שלי הוא חצי יהודי". כששמץ תקווה מתגנב ללבי, שאלתי את חברו, "אתה יהודי?" – "לא, לא ממש", הוא אמר לי. מאוכזב, פניתי ללכת משם, אך הוא קרא אחריי והוסיף, "אבל סבתא שלי הייתה יהודייה". פניתי אחורנית ושאלתיו, "אמא של אמא שלך?" – "כן, אבל זה לא עושה אותי יהודי, נכון?" "בטח שכן!" אמרתי לו. "יופי, פתאום אני מגלה שאני יהודי! אולי האיחור בטיסה היה שווה רק בשביל זה!".

כפסע ביני לבין ההצלחה, התחלתי לצעוד בבטחון במורד המעבר כשאני מוכן להשיק את המניין הכמעט מושלם. בשלב זה כבר ידעו כל נוסעי המטוס מה מתרחש. פעם בכמה זמן שאלני המנהל, "לכמה הגעת?" כשאמרתי לו שהגעתי לתשעה, הוא דיבר במכשיר הקשר שלו עם תא הטייס ושאל אם יש יהודים בין אנשי הצוות. "שלילי", הגיעה התשובה.

בנקודה זו רצו כולם לעזור, אך המצב נראה חסר תקווה. כבר עברתי פעמיים על כל מושב והתחלתי להשלים עם העובדה הקודרת שעל הטיסה הזאת קיימים כנראה רק תשעה יהודים ממין זכר מעל גיל 13.

בעודי עושה את דרכי בייאוש חזרה למושבי, מישהו שריחם עליי מאוד עצר אותי ושאל: "יש לי חבר יהודי בג'ורג'ייה שאני יכול להרים אליו טלפון. זה יעזור?" הסברתי מדוע זה לא יעזור והודיתי לו בכל מקרה. (כאילו שלא הכרתי בעצמי כמה יהודים שיכולתי לטלפן אליהם…).

התקשרתי לאחי וסיפרתי לו את הסיפור כולו. "אתה לא תאמין: יש לנו תשעה אנשים למניין הזה! אבל זהו זה," אמרתי לו בדאגה. "אתה הרי קצין דת במשטרה כאן? אולי תשיג ליווי משטרתי למטוס, או אולי תוכל לגרום לאדם יהודי מן הבטחון להגיע לכאן ולעלות למטוס?" הוא אמר שהוא ינסה, אבל לא נשמע מעודד במיוחד. הזמן והסיכויים פעלו שניהם נגדנו.

"אם לא אצליח להשלים את המניין הזה אחרי שהשגתי תשעה יהודים על הטיסה, זה יהיה מאכזב נורא", אמרתי לעצמי. הכנתי את עצמי נפשית לאכזבה שכזו, מפני שלא נשארו לי ברירות. שבתי למושבי וחיכיתי לראות מה יקרה.

חלפו שניות מספר. הנוסע שישב ממש מאחוריי כחכח בגרונו ואמר, "אני ממש מצטער, אבל קודם, כשאמרתי לך שאני לא יהודי, לא אמרתי את האמת. האמת היא שאני יהודי". עיניי התרחבו בפליאה. בהתחלה חשבתי שהוא עובד עליי, או שהוא סתם מנסה להיות נחמד כי הוא רואה עד כמה אני נואש. הייתי חשדן וידעתי שאני צריך לחקור אותו קצת. "אמך יהודייה?" שאלתי אותו בניחותא (כאילו עמד לרשותי כל הזמן שבעולם).

"בטח", הוא השיב. "שם נעוריה הוא הורוביץ. אין שם יותר יהודי מזה"; ואז הוא הוסיף, "אין כל ספק בכך. אני אפילו מכיר את תפילת "ברוך אתה אד-ני…".

כולם סביבי היו נרגשים מאוד. נופפתי בזרועי למנהל המסור מחברת התעופה שישב כעשר שורות לפניי. "הצלחנו!" קראתי. "יש לנו עשרה איש!" הוא כל כך שמח שאפשר היה לחשוב שהוא זכה בלוטו.

המנהל הזמין אותי להיפגש עם הדיילות בחלק האחורי של המטוס. הוא רצה להבטיח שה"מניין" יתנהל כשורה. הלכתי לשם ואמרתי להם שבעצם אני לא צריך הרבה, ושאני לא רוצה לגרום להם אי-נוחות כלשהי. הצעתי שנתחיל לאחר חלוקת המשקאות כדי שלא נפריע להן בעבודתן. מעבר לכך, אמרתי להם שתפילת המנחה תיקח בין שבע לעשר דקות בסך הכל. כמו כן הודיתי להן על עזרתן ועל ההבנה שגילו.

המנהל הציע להודיע לי לכשיסיימו את חלוקת המשקאות במטוס. הוא אף אמר שיסייע לי לאסוף את תשעת המתנדבים שלי. ברגע שקיבלתי את ההודעה ממנו התחלתי ללכת במורד המעבר ו"לאסוף" את האנשים. (קיוויתי שאזכור מיהם ואכן זכרתי). כעבור זמן קצר שורה של יהודים צעדו אחריי לכיוון אחורי המטוס. כשלוש שורות לפני הסוף ראיתי פתאום פרצוף שהחמצתי. "הוא נראה יהודי ללא ספק", חשבתי לעצמי. עם כל האנשים האלה שאינם מוכרים לי, אולי מוטב שיהיו לנו אחד-עשר איש, ליתר בטחון.

לפיכך עצרתי ושאלתי אותו, "אתה יהודי?"

"כן", הוא השיב, "אבל תראה, אתה חוסם את המעבר! כל האנשים האלה רוצים לעבור!" אמרתי לו, "האנשים האלה הם המניין שלי". האיש התאושש מתדהמתו ואמר, "אם ככה, גם אני בא".

האווירה בחלק האחורי של המטוס הייתה אקסטטית ומחשמלת. הגברים היהודיים היו מאושרים כל-כך שהיה אפשר לחשוב שהקבוצה שלהם זכתה בליגת האן. בי. איי. נדחסנו לתוך המטבח הזעיר באחורי המטוס. לדיילות בקושי היה מקום לעמוד איתנו, ולכן הצעתי להן בנימוס לעמוד לפנינו "כדי לוודא שאיש לא יפריע לתפילה". הן נענו לבקשתי בשמחה.

לפני תחילת המניין הסברתי לחברים הלא-דתיים מה אנו עומדים לעשות. ממבטיהם ההמומים נראה היה שרק שלושה מאחד-עשר האנשים השתתפו אי-פעם במניין. אמנם מטרתי העיקרית הייתה לומר קדיש, לא רציתי שאותם יהודים חילוניים יחוו את התפילה כמין מס שפתיים. לכן ניצלתי את ההזדמנות לומר כמה מילים על מושג התפילה.

"התפילה אינה מוגבלת למקום מסוים אלא ניתן להתפלל בכל מקום, החל בחדרך הפרטי ועד למטוס ג'ט-בלו שתקוע על מסלול ההמראה שלו", כך אמרתי להם, ואז הגעתי לפרטים הטכניים. "כיוון שחברת ג'ט-בלו לא מחזיקה עדיין עשרה סידורי תפילה בטיסות הפנימיות, אני אנהל את התפילה בטקסט המקורי – בלשון הקודש –ובעל פה. אני מבקש מכם רק שתגידו "אמן" בזמן המתאים".

"איך נדע מתי לומר אמן, אם אנו לא מבינים עברית?" שאל אחד הנוסעים בהגיון, ואכן הייתה זו שאלה טובה. "אני אאותת לכם באגודלי בזמן המתאים", השבתי לו.

הוצאתי את הכיפה שלי מתחת לכובעי ונתתי אותה לאחד האנשים שעמד סמוך אליי. שאר הגברים לקחו לעצמם כיפות (מפיות נייר) מן המטבח באדיבות חברת התעופה ג'ט-בלו. התמונה הייתה רבת עוצמה.

הדיילת שאלה אם היא יכולה לצלם אותנו בשעת התפילה ואמרתי לה שאין לי שום בעייה עם זה. בלי דיחוי נוסף התחלתי במניין שלנו. כלפי חוץ, הרגשתי נהדר כשהרמתי את אגודלי בפעם הראשונה! כלפי פנים הייתי נרגש עד מחנק בתחושת הודיה לאלוקים.

הגברים אמרו "אמן" בקול רם וברור. אנשי הקבוצה הזאת כלל לא בושו או נבוכו נוכח מורשתם. כל המטוס המה מהתרגשות. גברים חבושי מפיות נייר צעקו "אמן" עם כל הרמת אגודלים של הראביי הזה בעל המראה המיושן, בעוד הדיילת מצלמת הכל. בלי ספק לא הייתה זו התמונה האופיינית לפרסומת של חברת ג'ט-בלו.

למרות הצד המשעשע שבסיטואציה ניכר היה שהעניין נוגע ללב הגברים שבמניין, והם נשארו ממוקדים ורציניים במשך כל התפילה. סיימתי את התפילה מהר והודיתי לכולם מקרב לב על השתתפותם. לאחר מכן שבנו למקומותינו.

כמעט מייד הכריז הטייס שהעיכוב הסתיים וכי אנו אמורים להמריא בעוד דקות אחדות לכיוון שדה התעופה קנדי. הייתה תחושה מדהימה, כמעט כאילו המניין היווה חלק מלוח הזמנים.

כשהמטוס היה באוויר, אחד היהודים במניין בא למקום מושבי שהיה סמוך למסדרון. כשדמעות בעיניו, הוא אמר: "אני בכלל לא מעורב בחיים היהודיים ואני רוצה להודות לך על התזכורת המדהימה הזאת למורשת שלי!" כעת היה זה תורי לחוש ענווה. מצווה אחת גוררת מצווה נוספת. לא יאומן שככה התחלתי את מסעי לארץ הקודש!

תודה לבית חב"ד רחובות